אחת היא ואותו איסור הוא בשתיהן.

אביי אמר באופן אחר: היינו טעמא [זהו הטעם] של איסי הפוטר נשים מאיסור קרחה: דגמר [שלמד] בגזירה שוה "קרחה" "קרחה" מבני אהרן שנאמר בהם "לא יקרחו קרחה בראשם" (ויקרא כא, ה); מה להלן בבני אהרן נשים פטורות שהרי אנו מדייקים: "בני אהרן" ולא בנות אהרן — אף כאן נשים פטורות.

ומקשים: ואי סבירא לן דכי כתיב קרא, בכולי עניינא הוא דכתיב [ואם אנו סבורים שכאש ר נאמר הכתוב "בני אהרן" בכל הענין הוא שנאמר], שכל הדינים האמורים בפרשה זו אלא לבני אהרן — לגברים ולא לנשים — אם כן נשתוק קרא מיניה [שישתוק, שיתעלם, הכתוב ממנו] בישראל, ולא ייכתב פסוק זה הממעט נשים מאיסור קרחה, ותיתי [ותבוא, תילמד] ההלכה בקל וחומר, ואנא אמינא [וכך הייתי אומר]: ומה כהנים שריבה בהם הכתוב מצות יתירות בכל זאת לענין קרחה דווקא בני אהרן ולא בנות אהרן, ישראל שאין בהם ריבוי מצוות זה לא כל שכן שדווקא גברים חייבים ונשים פטורות?

ומשיבים: אי לאו [אם לא] גזרה שוה זו הוה אמינא [הייתי אומר]: הפסיק הענין לאחר דיני טומאה, ושאר הדברים נאמרו גם לבנות אהרן.

ושואלים: אם כן השתא נמי [עכשיו גם כן] נימא [נ אמר] שהפסיק הענין ובאמת אינו מוגבל רק לגברים, ואי [ואם] משום גזרה שוה — מיבעי ליה [נצרך לו] ללמוד גזירה שווה זו לענין אחר, לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא]: נאמר "לא יקרחו", יכול אפילו קרח ארבע וחמש קרחות לא יהא חייב אלא אחת, שהרי יש רק איסור אחד של קריחה, תלמוד לומר: "קרחה", לחייב על כל אחת ואחת מהן, שהיא קרחה לעצמה.

"בראשם" האמור לגבי איסור קריחה מה תלמוד לומר? — לפי שנאמר: "לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת" (דברים יד, א), יכול לא יהא חייב אלא על קריחת שיער שבין העינים בלבד, מנין לרבות כל הראש ולאו דווקא בין העיניים — תלמוד לומר: "בראשם", לחייב על כל הראש כעל בין העינים.

ואין לי דין זה אלא בכהנים, שריבה בהם הכתוב מצות יתירות, ישראל מנלן [מניין לנו] שגם בהם נוהגות הלכות אלו לחייב על כל קרחה וקרחה, ועל כל הראש? — נאמר כאן בכהנים "קרחה" ונאמר להלן בישראל "קרחה", מה כאן בכהנים חייב על כל קרחה וקרחה, וחייב על הראש כבין העינים — אף להלן בישראל חייב על כל קרחה וקרחה, וחייב על הראש כבין העינים. וכן להיפך:

מה להלן בישראל מפורש שמדובר בקרחה על מת, אף כאן בכהנים אין קריחה אסורה אלא על מת ולא במקרה אחר. ואם כן הגזירה השווה נחוצה ללמד את עצם דיני הקרחה, ומדוע אנו אומרים שהיא באה לענין נשים? ומשיבים: אם כן שרק לצורך זה היה הכתוב נכתוב קרא [שיאמר הכתוב] רק "קרח", מאי [מהי] לשון "קרחה" — שמעת מינה תרתי [לומד אתה מכאן שתים] גם לגזירה שווה, למעט נשים, וגם לריבוי לכל קרחה לעצמה.

רבא אמר באופן אחר: היינו טעמא [זהו הטעם] של איסי — דיליף [שלומד] בגזירה שווה "בין עיניכם" מתפילין, שנאמר בהן "לטוטפות בין עיניכם" (דברים יא, יח), מה להלן בתפילין — נשים פטורות, אף כאן בקרחה נשים פטורות. ושואלים: ורבא מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כאביי? ומשיבים: ההבדל בין "קרח" ל"קרחה" לא משמע ליה [נשמע, נראה לו] שאינו סבור שאפשר ללמוד הלכה משינוי לשון זה.

ושואלים: ואביי מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כרבא? ומשיבים: אמר [יכול היה אביי לומר] לך: תפילין גופייהו מהכא גמר לה [עצמם מכאן הוא לומד], שאת משמעות "בין עיניכם" האמור בתפילין למדים מקרחה: מה להלן לגבי קרחה "בין עיניכם" הוא מקום שעושים קרחה כלומר במקום שיש שערות, והוא בגובהה (בחלק העליון) של ראש ולא ממש בין העיניים, אף כאן מקום הנחה של התפילין הריהו בגובה הראש.

ושואלים: ובין לאביי ובין לרבא האי [כתוב זה] "בנים אתם", שלמדו ממנו לפי ההסבר הראשון לדעת איסי להוציא נשים, מאי דרשי ביה [מה הם דורשים בו], כיון שהם למדים הלכה זאת ממקור אחר? ומשיבים: האי מיבעי לכדתניא [זה נצרך לכפי ששנינו בברייתא]: מה שנאמר "בנים אתם לה' אלהיכם" בא לומר: בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים ודבקים בקדוש ברוך הוא — אתם קרוים בנים, ובזמן שאין אתם נוהגים מנהג בנים — אין אתם קרוים בנים, אלו דברי ר' יהודה.

ר' מאיר אומר: בין כך ובין כך עדיין אתם קרוים בנים, שנאמר: "בנים סכלים המה" (ירמיה ד, כב), ואומר גם כן: "בנים לא אמן בם" (דברים לב, כ), ואומר עוד: "זרע מרעים בנים משחיתים" (ישעיה א, ד), ואומר: "והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי" (הושע ב, א).

ושואלים: מאי [מה] הצורך להוסיף ולהביא ראיות נוספות אלה של "ואומר" לאותו דבר עצמו? ומשיבים שנצרכים הם כל הפסוקים הללו, שכן וכי תימא [ואם תאמר]: סכלי הוא דמקרי בני [כאשר הם סכלים, הם שנקראים עדיין בנים] כמו שנאמר "בנים סכלים", אבל כי לית בהו הימנותייהו [כאשר אין בהם אמונתם] לא מיקרו בני [אינם נקראים בנים] כלל — תא שמע [בוא ושמע] ממה שנאמר עוד: ואומר "בנים לא אמן בם",

וכי תימא [ואם תאמר כפירכה על ההוכחה מפסוק זה]: כי לית בהו הימנותא הוא דמיקרו [אף כאשר אין בהם אמונה הוא שנקראים] בנים כאמור, אבל כי פלחו [כאשר הם עובדים] לעבודה זרה לא מיקרו [אינם נקראים] עוד בנים — תא שמע [בוא ושמע]: ואומר "זרע מרעים בנים משחיתים" ואנו יודעים שלשון "השחתה" היא רמז לעבודה זרה. וכי תימא [ואם תאמר] "בנים משחיתים" הוא דמיקרו [שנקראים] אבל בני מעלייא לא מיקרו [בנים מעולים לקדוש ברוך הוא אינם נקראים עוד] לאחר שחטאו — תא שמע [בוא ושמע]: ואומר "והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי". משמע שאינם קרויים כך ("לא עמי") לעולם, וכאשר הם חוזרים בתשובה חוזרים ונקראים בנים מעולים ("בני אל חי").

א משנה הסמיכות שסומכים על הקרבנות, והתנופות שצריך להניף קרבנות שונים, וההגשות שמגישים מנחה אל קרנות המזבח, והקמיצות שקומצים מן המנחה, והקטרות הדברים הנשרפים על המזבח, והמליקות של קרבן העוף, והקבלות של דם הקרבן בכלי, והזאות של הדם — נוהגים באנשים ולא בנשים, שכל הדברים הללו הם מצוה על גברים בלבד ולא על הנשים. חוץ ממנחת סוטה ומנחת נזירה שהן (הנזירה או הסוטה) מניפות את מנחתן.

ב גמרא סמיכות מניין לנו שנוהגות רק בגברים? — דכתיב [שנאמר] "דבר אל בני ישראל... וסמך" (ויקרא א, ב–ד) ללמוד מן ההיקש: בני ישראל סומכים, ואין בנות ישראל סומכות.

תנופות — שנאמר: "דבר אל בני ישראל... והניף" (ראה שם ז, כט–ל), לומר: בני ישראל מניפין ואין בנות ישראל מניפות.

הגשות — דכתיב [שנאמר]: "וזאת תורת המנחה... הקרב אתה בני אהרן" (שם ו, ז), לומר: בני אהרן ולא בנות אהרן.

קמיצות — דכתיב [שנאמר]: "והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ" (שם ב, ב) לומר: בני אהרן ולא בנות אהרן.

הקטרות — דכתיב [שנאמר]: "והקטירו אתו בני אהרן" (שם ג, ה) לומר: בני אהרן ולא בנות אהרן.

המליקות — דכתיב [שנאמר] "ומלק... והקטיר" (שם א, טו) איתקש [נסמכה והושוותה] בפסוק זה מליקה להקטרה, וכשם שהקטרה נעשית רק על ידי גברים גם מליקה רק בגברים.

הקבלות — דכתיב [שנאמר] "והקריבו בני אהרן" (שם ה) ואמר מר [החכם] בביאור פסוק זה: