יתרת (אצבע יתירה), כגון שהיו לו שש אצבעות בידו וחתכה האדון — עבד יוצא בהן לחירות. אמר רב הונא: והוא שנספרת האצבע על גב היד, כלומר, שהיתה אצבע זו מצויה באותה שורת אצבעות, אבל אם היא בצד אחר של כף היד אינה נחשבת כאצבע אלא כבליטה סתם ואין בהשחתתה משום הורדת איבר.

א מסופר: סבי [זקני] העיר נזוניא לא אתו לפירקיה [באו לדרשתו] של רב חסדא, אמר ליה [לו] רב חסדא לרב המנונא: זיל צנעינהו [לך ונדה אותם] משום שהם מזלזלים בכבוד הרב. אזל [הלך] ואמר להו [להם] תחילה: מאי טעמא [מה טעם] לא אתו רבנן לפירקא [באו חכמים לדרשה]? אמרו ליה [לו]: אמאי ניתי [מדוע נבוא]? דבעינן מיניה מילתא [ששאלנו ממנו דבר] ולא פשט לן [פתר לנו], ולפיכך אין לנו מה לשמוע ממנו. אמר להו [להם]: מי בעיתו מינאי מידי [האם שאלתם ממני דבר] ולא פשיטנא לכו [פתרתי לכם]? שאלו אפוא את השאלה ממני.

בעו מיניה [שאלו אותו] שאלה זו: עבד שסרסו רבו בבצים, כלומר, שעקר את האשכים בלבד, מהו דינו? האם כמום שבגלוי דמי [נחשב] הדבר ויוצא בו לחירות, או לא? ומספרים: לא הוה בידיה [היתה בידו] של רב המנונא תשובה לשאלתם. אמרו לו: מה שמך? אמר להו [להם]: המנונא. אמרו ליה [לו] בלגלוג: לאו [לא] המנונא צריך לקרוא לך, כלומר, דג חם וטוב (חם־נונא) אלא קרנונא, דג קר שאינו טעים עוד (ר"ח).

לאחר מעשה אתא לקמיה [בא לפני] רב חסדא וסיפר לו כל אותו ענין. אמר ליה [לו]: מתניתא בעו מינך [ברייתא שאלו ממך] ואתה לא ידעת להשיב להם. כיצד? — דתנן [שכן שנינו במשנה]: עשרים וארבעה ראשי אברים שבאדם כולם אין מטמאין משום מחיה, שנאמר בתורה שאם יש בנגע הצרעת מחית בשר (בשר חי) הרי הוא מטמא מיד בטומאת צרעת, ובראשי איברים אלה אין דין זה שייך, משום שצריך הכהן לראות את המחיה מכל צד בראיה אחת, ובאלה, בגלל צורתם — אינו יכול לראות את כל צדדיהם כאחת. ולכן לא חל דין מחיה עליהם.

ואלו הם ראשי האיברים: ראשי אצבעות ידים ורגלים — הרי עשרים, וראשי אזנים, וראש החוטם, וראש הגוייה (איבר המין הזכרי) וראשי דדים (פיטמות השדיים) שבאשה. ר' יהודה אומר: אף הפיטמות שבאיש. ותני עלה [ושנויה ברייתא עליה]: בכולם עבד יוצא בהם לחירות. כלומר, שכל אותם איברים שמנינו לענין נגעים הם גם אלה שהעבד יוצא בהם לחירות אם עקרם אדונו. רבי אומר: אף הסירוס העבד יוצא בו לחירות. בן עזאי אומר: אף הלשון נחשבת כאיבר שבגלוי, כי היא נחשפת בזמן שמדברים, ואם חתכה האדון — יוצא בה העבד לחירות.

ומעתה נברר אמר מר [החכם]: רבי אומר אף הסירוס. ויש לשאול: סירוס דמאי [של מה]? אילימא [אם תאמר] סירוס של הגיד, שחתך האדון את איבר המין של העבד — היינו [הרי זה] גוייה וכבר מנינו ראש הגוייה, ומה מוסיף רבי? אלא לאו [האם לא] התכוון אלא לסירוס של הביצים, ואם כן יש פה פתרון לשאלה ששאלו זקני נזוניא.

לעצם הדברים שנאמרו בברייתא שרבי אומר אף הסירוס, שואלים: ולדעת רבי האם לשון לא נחשבת דבר שבגלוי? ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: הרי מי שהיה מזה מי חטאת לטהר אדם מטומאת המת ונתזה הזאה על פיו של הטמא, רבי אומר: היזה, כלומר, הרי זו הזאה ראויה ונטהר בכך. וחכמים אומרים: לא היזה, כלומר, אין זו נחשבת הזאה כי הזאה צריכה להיעשות רק על איברים גלויים.

מאי לאו [האם לא] מדובר במקרה שניתזה הזאה על לשונו, ומכאן שרבי סבור שהלשון היא איבר שבגלוי? ודוחים: לא, מדובר שהיזה על שפתיו. ותוהים: על שפתיו פשיטא [פשוט] הדבר שטהור הוא, שהרי הן גלויות! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] זימנא דחלים שפתיה [פעמים שהוא סוגר את שפתיו] בחוזק וחלק מהן נכנס פנימה ואינו גלוי, ואפשר לומר שהוא דבר שבסתר, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלדעת רבי נחשב חלק זה כגלוי.

וממשיכים ושואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] במפורש שכל שהיזה על לשונו — טהור לשיטת רבי! ועוד תניא [שנויה ברייתא] לענין מומי כהנים וקרבנות: ושניטל רוב הלשון — הרי זה מום, רבי אומר: רוב המדבר שבלשונו, כלומר, לא רוב אורכה של הלשון כולה עד לשרשה, אלא רוב אותו חלק בלשון המשתתף בחיתוך הדיבור, שהוא רק ראש הלשון. משמע שגם רבי סבור שעקירת הלשון מום הוא!

אלא יש לפרש כך, רבי אומר: סירוס ולא מיבעיא [ולא נצרכה לומר] לשון, שיוצא לחירות שכן, היא נחשבת מגולה. בן עזאי אמר: לשון, אבל סירוס — לא. ומאי [ומה] פירוש הלשון "אף" שנאמר בברייתא, שבן עזאי אומר "אף הלשון", שלכאורה משמעה שבא להוסיף על דברי רבי — יש לפרשה אקמייתא [על הדברים הראשונים] של תנא קמא, הוא מוסיף "אף הלשון". ושואלים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש — נקדמה [שיקדים] את דברי בן עזאי ברישא [בתחילה], שבן עזאי מוסיף לשון, על דברי תנא קמא, ורבי אומר "אף הסירוס" שהוא מוסיף גם על בן עזאי!

ומשיבים: באמת כך היה צריך להיות, אלא התנא שמעה לשיטתו של רבי וקבעה בגירסתו בברייתא, ואחר כך שמעה לשיטתו של בן עזאי ותני [ושנה] גם אותה לאחר מכן, ולפי הענין ראוי היה באמת שישנה את סדר הדברים, ולא שינה כי משנה לא זזה ממקומה, שמשאירים את נוסח המשנה כפי שהיה, כדי שלא לבלבל את הלומדים.

ב אמר עולא: הכל מודים בלשון לענין טומאה, שגלוי הוא נחשב אצל טומאת השרץ ושאר טומאות. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — "אשר יגע בו" (ויקרא ט ו, יא) אמר רחמנא [אמרה תורה] והאי נמי [וזה, הלשון, גם כן] בר נגיעה הוא, כלומר, דבר שיכול לנגוע הוא, ואם נגע דבר טמא, כעין שרץ מת בלשון — הרי הוא מטמא.

וכן הכל מודים שהלשון לענין טבילה — כטמון דמי [היא נחשבת] שאין צריך לפתוח את פיו כדי שיהיו מי הטבילה על לשונו. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — שנאמר: "ורחץ בשרו במים" (שם יג) אמר רחמנא [אמרה התורה], מה בשרו מאבראי [מבחוץ], אף כל שטובל הוא מה שנמצא מאבראי [מבחוץ] ולא דבר שהוא בדרך כלל בפנים.

לא נחלקו אלא לענין הזאה, אם דינה של הלשון כגלוי או כטמון. רבי מדמי לה [מדמה אותה, את ההזאה] לטומאה, שהלשון נחשבת כגלויה. ורבנן מדמו לה [וחכמים מדמים אותה] לטבילה שנחשבת הלשון כטמונה.

ומעירים: ותרוייהו בהאי קרא קמיפלגי [ושניהם בפירושו של כתוב זה נחלקו], שנאמר: "והזה הטהר על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב" (במדבר יט, יט) רבי סבר: שכך הוא צירוף הדברים "והזה הטהר על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וחטאו" שההזאה ("וחיטאו") דינה כטומאה, שכל חלק בגוף שיכול להיטמא, אם נפלה עליו הזאה — נטהר.

ואילו רבנן סברי [חכמים סבורים] "וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים" שהזאה דינה כטבילה ("ורחץ במים"), ורק חלק מן הגוף הצריך טבילה צריך הזאה.

ושואלים: ורבנן נמי נדמייה [וחכמים גם כן, מדוע לא ידמוה] לענין טומאה? ומשיבים: טהרה מטהרה הוה ליה למילף [היה לו ללמוד] כשם שטבילה היא דרך טהרה — אף הזאה דרך טהרה וצריך להשוות את דיניהן. ושואלים מצד אחר: ורבי מדוע לא נדמייה [ידמה אותה] לטבילה? ומשיבים: מה שנאמר "וכבס בגדיו" — הפסיק הענין, לומר שדין הזאה ודין טבילה אינם נחשבים כדבר אחד, אלא דיני הזאה כדיני טומאה האמורים קודם.

לעצם הדברים שואלים: וסבר [והאם סבור] רבי לענין טבילה שלשון כטמון דמי [היא נחשבת]? והאמר [והרי אמר] רבין אמר רב אדא אמר ר' יצחק: מעשה בשפחה של בית רבי שטבלה לטהרתה, ועלתה מן הטבילה ונמצא עצם בין שיניה, והצריכה רבי טבילה אחרת. משמע שהוא מצריך שלא תהיה חציצה אפילו בתוך הפה, ואם כן גם הלשון צריכה טבילה!

ומשיבים: מכאן אין ראיה, כי נהי [אם אמנם] שביאת מים בתוך הפה לא בעינן [אין אנו צריכים] בפועל, אבל מקום הראוי לבוא בו מים בעינן [צריכים אנו], ואם יש חציצה הרי אין המקום ראוי לביאת מים.

וטעמו של דבר כמו שאמר ר' זירא. שאמר ר' זירא בדין מנחות: כל הראוי לבילה (בלילה), כלומר, כל מנחה שלפי גודלה ראויה ויכולה להיבלל בשמן — אין מעשה הבילה בפועל מעכבת בו, וגם אם לא בלל, כשר. וכל שאינו ראוי לבילה מפני גודלו — העדר בילה מעכבת בו. ואף כאן, אף שאין צורך בביאת מים ממש, מכל מקום צריך המקום להיות ראוי לטבילה ובלי חציצה.