אין אשה פודה מעשר שני של בעלה בלא להוסיף חומש כדין אדם הפודה מעשר שני של עצמו, ר' שמעון בן אלעזר אומר משום (משמו של) ר' מאיר: אשה פודה מעשר שני בלא חומש. ומעתה נברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא בזוזי [אם תאמר שפודה בכספים] של הבעל שנותן לה שתפדה בהם, ומעשר גם כן של הבעל — אם כן שליחותיה [את שליחותו] של הבעל קא עבדה [היא עושה] וכשם שהוא צריך להוסיף חומש כשפודה מעשר שני של עצמו, כך צריכה היא להוסיף חומש ומהו טעמו של ר' מאיר?!

ואלא תאמר שמדובר בזוזי דידה [בכסף שלה] ומעשר דידיה [שלו] — הרי היא נחשבת כאדם זר הפודה לו ופטורה מחומש, כדברי ר' מאיר, שהרי "ואם גאל יגאל איש ממעשרו" אמר רחמנא [אמרה תורה] (ויקרא כז, לא) ומהדגשת הכתוב "איש" נלמד: ולא אשה ממעשר בעלה!

אלא לאו כי האי גוונא [האם לא עוסקים אנו בכגון זה] דאקני [שהקנה] לה אדם אחר מנה, ואמר לה: "על מנת שתפדי בו את המעשר של בעלך ", והרי איפכא שמענא להו [ההיפך שמענו אותם] אומרים בענין זה! שהרי ר' מאיר הוא האומר שמה שמקנים לאשה בכל דרך קונה בעלה מיד, אם כן לר' מאיר הרי זה כאילו הבעל בעצמו פודה, וכיצד אמר ר' מאיר שאשה פודה מעשר שני בלא חומש! וחכמים הם החולקים עליו.

אמר אביי: איפוך [הפוך] את השיטות בענין פדיון המעשר. רבא אמר: לעולם לא תיפוך [תהפוך]. והכא [וכאן] במעשר שני דאתא מבי נשא עסקינן [שבא לה מבית אביה בירושה אנו עוסקים], ור' מאיר לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר: מעשר, ממון הקדש הוא, ולא קני ליה בעל [והבעל אינו קונה אותו] ואינו נעשה כרכושו, ולכן יכולה האשה לפדותו מכספי בעלה בלא להוסיף חומש, שהרי הוא לענין זה כאדם זר.

ורבנן לטעמייהו [וחכמים לטעמם, לשיטתם] דאמרי [שאומרים]: ממון הדיוט הוא, ולכן קני ליה בעל [וקונה אותו הבעל] כשאר נכסי מלוג, שהבעל אוכל מהם פירות, ונחשב כרכושו, הילכך שליחותא [ועל כן את השליחות] של הבעל קעבדא [היא עושה] ועליה להוסיף חומש.

א תנא [שנה החכם]: יוצא העבד הכנעני בשן ועין ובשאר ראשי אברים שאינן חוזרים וגדלים לאחר שנקצצו. ושואלים: בשלמא [נניח] שן ועין — כתיבי [כתובים] במפורש (שמות כא, כו–כז), שאם השחיתם האדון יוצא העבד לחופשי. אלא שאר ראשי אברים מנלן [מניין לנו] שאף אם קטע אותם האדון משתחרר העבד בכך? ומשיבים: דומיא [בדומה] לשן ועין; מה הוצאת שן ועין שהם מומין שבגלוי, ואינן חוזרין — אף כל מומין שהוא עושה בו שהם בגלוי ואינן חוזרין.

ושואלים: ואימא ניהוו [ואמור שיהיו] שן ועין כשני כתובים הבאים כאחד ללמד אותו דין עצמו, וכלל הוא בידינו כי כל שני כתובים הבאים כאחד — אין מלמדין ולא נאמרו אלא לעניינם בלבד. ומשיבים: צריכא [צריך] שייאמרו גם שן וגם עין ואינם נלמדים זה מזה, ולכן אינם נחשבים כשני כתובים הבאים כאחד; דאי כתב רחמנא [שאילו היתה כותבת התורה] רק שן, הוה אמינא [הייתי אומר] אפילו