זה ר' יהודה פירש למיתה, וזה מר זוטרא פירש לחיים וזכה בעבד.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שאותו עבד קטן הוה [היה], ומר זוטרא עשה זאת שלא כשיטת אבא שאול. ומה עניינה — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: גר שמת בלי יורשים ובזבזו (בזזו, לקחו) ישראל את נכסיו שהרי נעשו כהפקר, והיו בהן, בנכסים, עבדים, בין גדולים בין קטנים — כל העבדים הללו קנו עצמן ברגע מותו של אדונם הגר כבני חורין, משום שבמותו נעשו כל נכסיו הפקר, ואף העבדים זכו בעצמם מן ההפקר. אבא שאול אומר: העבדים הגדולים שיש בהם דעת לקנות — קנו עצמן והריהם בני חורין, ואילו הקטנים — כל המחזיק בהן זכה בהן גם כשחלף זמן מפטירתו של הגר. ואם כן לשיטה זו לא היה צריך מר זוטרא למהר ולזכות בו בחיי ר' יהודה לפני שיזכה העבד בעצמו, אלא היה יכול להמתין עד שימות ר' יהודה ואז היה זוכה בו.

א שנינו במשנה על העבד שקונה את עצמו בכסף ולדעת ר' מאיר בכסף על ידי אחרים. ומדייקים: משמע כשהשתחרר העבד בכסף על ידי אחרים — אין [כן], אבל לא על ידי עצמו. ומעתה נברר: במאי עסקינן [במה אנו עוסקים], באיזה מקרה מדובר? אילימא [אם תאמר] ששחרר את העבד הכנעני שלא מדעתו של העבד — אולם מכדי שמענא ליה [הלא שמענו אותו] את ר' מאיר דאמר [שהוא אומר]: חוב הוא לעבד שיצא מיד רבו לחירות, ששחרור עבד אינו זכות לו כי מפסיד הוא בכך הנאות מסויימות, אלא חוב לו. ותנינא [ושנינו]: זכין לאדם שלא בפניו, ואין חבין לו אלא בפניו. ואם כן כיצד יכולים האחרים לחוב לעבד שלא בפניו ולשחרר אותו שלא מדעתו?

אלא פשיטא [פשוט] ששחררוהו מדעתו של העבד, והא קמשמע לן [ודבר זה השמיע לנו] שעל ידי אחרים — אין [כן], על ידי עצמו — לא. אלמא [מכאן] שאין קנין לעבד בלא רבו, שלא ייתכן שיהיה לעבד קנין כלשהו שלו, שכל דבר שזוכה בו העבד מיד זוכה בו אדוניו. ולכן אין אפשרות שיהיה לו עצמו כסף שיוכל לקנות את עצמו, אלא הכסף צריך להינתן לבעליו על ידי אחרים.

ושואלים: אי הכי [אם כך] אתה מסביר, אם כן אימא סיפא [אמור את סופה] של המשנה: בשטר על ידי עצמו. ונדייק: על ידי עצמו — אין [כן], על ידי אחרים שהם יקבלו את השטר בשבילו — לא. ולפי דבריך אי [ואם] שטר זה נעשה מדעתו של העבד, אם כן על ידי אחרים אמאי [מדוע] לא?

וכי תימא [ואם תאמר]: מאי [מה פירוש] על ידי עצמו — כוונתו לא רק על ידי אחרים אלא אף על ידי עצמו, והא קא משמע לן [ודבר זה השמיע לנו] על ידי כך: שגיטו וידו באים כאחד, שהגט = שטר שחרורו, וידו = זכות הקנין שלו בשטר באים בבת אחת, שאף שקודם לכן, בהיותו עבד אין לו כוח משפטי לקנות קנין, כיון שהוא מקבל שטר שחרור — הרי קבלת השטר וקבלת כוח הקנין באים ביחד. והא [והרי] לא תני הכי [שנה כך] ר' מאיר בברייתא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: בשטר דווקא על ידי עצמו ולא על ידי אחרים, אלו דברי ר' מאיר!

אמר אביי: לעולם יש לפרש את כל דברי ר' מאיר שהעבד משתחרר אף שלא מדעתו, ושאני [ושונה] כסף, הואיל וקני ליה בעל כורחיה [וקונה אותו מאדון אחר בכסף בעל כרחו] ואין צורך בדעת העבד, אף מקני ליה בעל כורחיה [מקנה אותו לעצמו גם כן בעל כרחו] ואינו צריך לדעתו למרות שחוב הוא לו לצאת.

ושואלים: אי הכי [אם כך] שטר נמי [גם כן], שהרי העבד נקנה בעל כרחו בשטר, וישתחרר בעל כרחו גם כן בשטר על ידי אחרים! ומשיבים: האי שטרא [זה שטר] לחוד והאי שטרא [והז שטר] לחוד ואינו דומה שטר המכר לשטר השחרור.

ומקשים: הכא נמי [כאן גם כן] בקניה ושחרור האי כספא [זה כסף] לחוד והאי כספא [וזה כסף] לחוד, שבכל אחד מהמקרים נותן הכסף למטרה אחרת, ואין הוא אותו כסף ואיך אפשר להשוותם? ומשיבים: טיבעא מיהא חד [מטבע על כל פנים אחד] הוא, אף שהפעולה המשפטית אינה דומה, מכל מקום אין הבדל בגוף הכסף שמשתמשים בו לכך. מה שאין כן בשטר שתוכנו הוא המחשיב אותו לשטר, ותוכן השטר שונה בקניה ובשחרור.

רבא אמר, כך יש לחלק: בשחרור על ידי כסף, קבלת רבו היא שגרמה לו להשתחרר, ולא נתינת הכסף על ידי האחרים, ומשום כך אין הם נחשבים כחבים לעבד שלא מדעתו, ואילו בשטר — קבלת אחרים את השטר בשביל העבד היא שגרמה לו להשתחרר ואין חבים לו לאדם שלא בפניו ושלא מדעתו.

ב שנינו במשנה שחכמים אומרים שעבד משתחרר בכסף על ידי עצמו. ונדייק מכאן: בכסף על ידי עצמו — אין [כן], ואולם על ידי אחרים — לא. ועל כך שואלים: אמאי [מדוע]? נהי נמי [אם אמנם גם כן] שנעשה הדבר בשלא מדעתו של העבד, מכדי שמענא להו לרבנן דאמרי [הלוא שמענו אותם, את החכמים, שאומרים]: זכות הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות, ותנינא [ושנינו]: זכין לאדם שלא בפניו, ואין חבין לו אלא בפניו. ומדוע אם כן אינו משתחרר על ידי אחרים הנותנים את הכסף, ואפילו שלא מדעתו — שהרי זכות היא לו!

וכי תימא [ואם תאמר]: מאי [מה פירוש] על ידי עצמו — כוונתו שלא רק על ידי אחרים יכול להיפדות אלא אף על ידי עצמו, וקא משמע לן [והשמיע לנו] בכך שיש קנין לעבד בלא רבו — אי הכי, אימא סיפא [אם כך, אמור את סופה] של המשנה: בשטר על ידי אחרים ומשמע ולא על ידי עצמו. והא קיימא לן [והרי מוחזק בידינו] לדעת חכמים שגיטו וידו באין כאחד, ואם כן מדוע לא ישתחרר בשטר על ידי עצמו?

וכי תימא [ואם תאמר]: מאי [מה פירוש] על ידי אחרים — כוונתו לא רק על ידי אחרים אלא אף על ידי אחרים, והא קא משמע לן [וחידוש זה משמיע הוא לנו] בביטוי זה שזכות הוא לעבד שיצא מיד רבו לחירות, אי הכי [אם כך] אתה מבין את כל המשנה, הרי שאין כל הבדל בין שחרור בכסף לשחרור בשטר, ואם כן נערבינהו וניתנינהו [נערבם ונשנה אותם] יחד, ונאמר כך: בכסף ובשטר בין על ידי אחרים בין על ידי עצמו!

אלא בהכרח יש לומר שבכל אחד יש דין לעצמו: בכסף — בין על ידי אחרים בין על ידי עצמו, בשטר — על ידי אחרים ולא על ידי עצמו. וקטע אחרון זה שיטת ר' שמעון בן אלעזר הוא, דתניא [שכן שנינו בברייתא] ר' שמעון בן אלעזר אומר: העבד משתחרר אף בשטר על ידי אחרים ולא על ידי עצמו. ואם כן נמצא שיש שלש מחלוקות (דעות חלוקות) בדבר: דעת ר' מאיר, דעת חכמים ודעת ר' שמעון בן אלעזר.

אמר רבה: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' שמעון בן אלעזר — גמר [למד] גזירה שווה "לה" "לה" מאשה, שבשפחה נאמר "חופשה לא ניתן לה" (ויקרא יט, כ), ובאשה נאמר "וכתב לה ספר כריתות" (דברים כד, ג), ובגזירה שווה זו נלמד: מה אשה אינה מגורשת עד שיוציא הבעל גט לרשות שאינה שלו וכל עוד הגט ברשותו אינו מועיל, אף עבד נמי [גם כן] אינו משוחרר עד שיוציא האדון גט לרשות שאינה שלו, וכיון שהעבד הוא שלו, הרי שטר שנותן לו נשאר ברשות האדון, ולכן אינו יכול להשתחרר בשטר רק על ידי שאחרים יקבלו בשבילו את השטר.

ג בעי [שאל] רבה: