"יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה" (דברים כה, ה), לומר שביאתו עושה אותה לאשתו. ומקשים: ואימא לכולה מילתא [ואמור שלכל הדבר] יהא דינה כאשה, שנקנית גם בכסף ובשטר! ומשיבים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר זאת, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: יכול יהו כסף ושטר גומרים בה, ביבמה, להיחשב כנשואה כדרך שהביאה גומרת בה? תלמוד לומר פעם נוספת בהמשך הפסוק: "ויבמה" (שם) לומר: דווקא ביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרים בה.

ומקשים: ואימא [ואמור]: מאי [מה פירוש] "ויבמה" ללמדנו — שגם בעל כרחה מיבם, שאין היבום כנישואין, ואינו תלוי ברצון האשה. ומשיבים: אם כן לימא קרא [שיאמר הכתוב] רק "ויבם", ונבין שהדבר תלוי רק בו ומייבם אותה גם בעל כרחה, מאי [מה פירוש] ההדגשה "ויבמה" — שמעת מינה תרתי [שומע אתה ממנה שני דברים] — הן לענין יבום בעל כרחה, והן שאין דרך נוספת של קנין גומרת בה מלבד ביאתה.

א שנינו במשנה שהיבמה קונה את עצמה בחליצה. ושואלים: מנלן [מניין לנו] דבר זה? ומשיבים: דכתיב [שנאמר] בדין יבמה, לאחר שחלץ היבם: "ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל" (שם י), לומר: כיון שחלץ בה נעל — הותרה לכל ישראל.

ומקשים: והאם האי [מלה זו] "ישראל" להכי הוא דאתא [לכך היא באה ללמד]? הרי האי מיבעי ליה לכדתני [דבר זה צריך לו לכפי ששנה] רב שמואל בר יהודה: נאמר "בישראל" לומר שחליצה עושים רק בבית דין של ישראל, ולא בבית דין של גוים! ומשיבים: תרי [שתי פעמים] "בישראל" כתיבי [נאמרו] שם ("...להקים לאחיו שם בישראל", "ונקרא שמו בישראל..."), וכל אחד מהם בא ללמד ענין לעצמו.

ושואלים: ואכתי מיבעי ליה [ועדיין צריך אותו] את הביטוי "בישראל" הנוסף לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא], אמר ר' יהודה: פעם אחת היינו יושבים לפני ר' טרפון, ובאתה (באה) לפנינו יבמה לחלוץ, ואמר לנו ר' טרפון לאחר החליצה: ענו כולכם ואמרו "חלוץ הנעל, חלוץ הנעל". כלומר, ש"בישראל" משמעו שצריך לפרסם את הדבר בישראל! ומשיבים: ההוא [אותו דין] לא מן המלה "בישראל" הוא נלמד, אלא מ"ונקרא שמו" נפקא [יוצא, נלמד], שצריך שידאגו להודיע ברבים שזה שמו.

ב ועוד שנינו שם שהיבמה נפטרת מחובת היבום ומותרת להנשא "במיתת היבם". ושואלים: מנלן [מניין לנו] דבר זה? ומעירים: קל וחומר הוא: ומה אשת איש שהיא אסורה לזר איסור חמור, שהבא עליה עונשו הוא בחנק — בכל זאת מיתת הבעל מתירתה, יבמה שהיא אסורה לזר כשהיבם חי רק באיסור לאו [לא תעשה], לא כל שכן שמיתת היבם מתירתה?

ומקשים על כך: מה לאשת איש — שכן יוצאה גם בגט, תאמר בזו ביבמה שאינה יוצאה בגט! ומשיבים: זו אינה פירכה לקל וחומר: הא נמי [זו היבמה גם כן] יוצאה בחליצה במקום גט.

אלא כך אפשר להקשות על הקל וחומר: מה לאשת איש שכן אותו האיש, בעלה, הוא שאוסרה לכל והוא עצמו מתירה כשמת, מה שאין כן יבמה שהרי איסורה בא מחמת בעלה שמת, והוא אינו מתירה לאחרים! אמר רב אשי: הא נמי [זו היבמה, גם כן] מי שאוסרה הוא גם זה שמתירה, שכן היבם הוא שאוסרה, שכן לולא היה קיים היתה הרי מותרת לעולם בלא כלום, וכן היבם שרי לה [מתיר אותה] על ידי חליצה.

ושואלים מצד אחר: ותהא אשת איש יוצאה בחליצה מקל וחומר: ומה יבמה שאינה יוצאה בגט — יוצאה בחליצה, זו, אשת איש, שיוצאה בגט אינו דין שיוצאה בחליצה? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] לגבי אשת איש "ספר כריתת" (שם כד, ג), לומר שדווקא ספר (גט) כורתה, ואין דבר אחר כורתה, שאין מעשה המבטל את הנישואין בחיי הבעל אלא גט בלבד.

ושואלים עוד: ותהא יבמה יוצאת גם בגט, מקל וחומר; ומה אשת איש שאין יוצאה בחליצה — יוצאה בגט, זו שיוצאה בחליצה — אין דין שיוצאה בגט? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] בחליצת יבמה "ככה" (שם כה, ט) ולשון "ככה" משמעה עיכובא [לעכב] שאין לעשות אלא רק בדרך זו.

ושואלים: וכל היכא דאיכא עיכובא לא דרשי [וכל מקום שיש במקרא לשון עיכוב אין דורשים] קל וחומר? והא [והרי] יום הכפורים דכתיב [שנאמר בו] בבחירת שעיר לה' ולעזאזל "גורל" ("והשעיר אשר עלה עליו הגורל". ויקרא טז, ט) ונאמר בו "חוקה" ("והיתה לכם לחוקת עולם". שם כט. "והיתה זאת לכם לחוקת עולם". שם לד), שמשמעה שכל מה שנאמר במצוות יום הכיפורים הוא לעכב,

ותניא [ושנויה ברייתא]: נאמר "ועשהו חטאת" (ויקרא טז, ט) לומר הגורל עושה אותו חטאת, ואין השם שקרא לו הכהן הגדול ומקדישו לשם כך עושה את השעיר חטאת.

ודנים שם: שיכול אני לומר, והלא דין (סברה) הוא: ומה במקום שלא קידש הגורל, כלומר, בשאר קרבנות שאין מועיל בהם גורל — קידש השם, שכאשר מקדישים בהמה לשם קרבן מסויים הריהי מתקדשת, מקום שקידש הגורל אינו דין שיקדש השם?

תלמוד לומר בהדגשה נוספת: "ועשהו חטאת" (שם) לומר: דווקא הגורל עושה חטאת ואין השם עושה חטאת. ומדרך לימוד זו נדייק: וטעמא דמעטיה קרא [והטעם, דווקא, משום שמיעט אותו הכתוב] שאמר "ועשהו", הא לאו הכי דרשינן [הרי לולא זאת היינו דורשים] קל וחומר, אף על גב דכתיב ביה [אף על פי שנאמר בו] "חוקה", שהיא לעכב ואף בדין חליצה לא תהיה המלה "ככה" מונעת מלדרוש קל וחומר, ותהא היבמה יוצאת גם בגט!

אלא יש להשיב באופן אחר: שאף כאן יש מיעוט בכתוב: אמר קרא [הכתוב] בגט אשה "וכתב לה ספר כריתות" (דברים כד, ג), "לה" הוא מיעוט הבא ללמד: לאשה סתם מועיל הגט ולא ליבמה. ושואלים: ואימא [ואמור] שההדגשה "לה" כוונתה שיהא הגט כתוב לשמה!

ומשיבים: תרי [שתי] "לה" כתיבי [נאמרו] — אחד לענין זה, ואחד לענין זה. ומקשים: ואכתי מיבעי ליה [ועדיין צריכים אותו], כך שחד [אחד] "לה" לענין כתיבת הגט לשמה, ואידך [והאחר] "לה" כוונתו: ולא לה ולחבירתה, שאין גט לשתי נשים כאחת!

אלא יש להסביר באופן אחר: אמר קרא [הכתוב] ביבמה: "בית חלוץ הנעל" (דברים כה, י), לומר: בחליצת נעל אין [כן] יוצאת מן היבם, מידי אחרינא [ובדבר אחר] — לא.

ושואלים: והאי "נעל" להכי הוא דאתא [ו"נעל" זו לכך הוא שבאה ללמד]? האי מיבעי ליה [זה הרי צריך אותו] לענין אחר, לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא]: נאמר "וחלצה נעלו" (שם כה, ט), ואין לי אלא נעלו השייכת לו, נעל של כל אדם מנא ליה [מניין לו] שיכול גם כן לחלוץ בה?

תלמוד לומר: "נעל" ושוב חזר ואמר בפסוק השני "נעל", ובזה ריבה הכתוב כל נעל אחרת. אם כן מה תלמוד לומר "נעלו" שמתייחסת אליו — לומר: נעלו הראוי לו, פרט למנעל גדול כל כך שאין יכול להלך בו, פרט למנעל קטן שאין חופה (מקיף, עוטף) את רוב רגלו, פרט