ודוחים: לא סלקא דעתך [יכול לעלות על דעתך] הסבר זה, ומדוע? — כי דין גרעון צריך להיות דומיא [בדומה] לדין ייעוד, שהאדון רשאי לייעדה לו לאשה, מה ייעוד אף על גב (אף על פי) דאי בעי [שאם רוצה] הריהו מייעד ואי בעי לא [ואם רוצה אינו] מייעד, ומכל מקום כל היכא דלא מצי מייעד לא הוו זבינא זביני [כל מקום שאינו יכול לייעד, כגון שאסורה לו משום קירבת משפחה, אין קנינו קנין], הכי נמי [כך גם כן] כל היכא דלא מצי מיגרעא [מקום שאינה יכולה לגרוע] — לא הוו זבינא זביני [אין מכירתה מכר].

ולענייננו: קידושי אשה בכסף לבית שמאי נפקא להו [יוצא להם] למדים הם מאמה העבריה, אם כן יש גם ללמוד: מה אמה העבריה בפרוטה לא מקניא [אינה נקנית], אף אשה בפרוטה לא מיקדשא [אינה מתקדשת].

ושואלים: גם אם בית שמאי למדו מכאן, מכל מקום מהיכן למדו שאין מתקדשים אלא בדינר דווקא? ואימא [ואולי אומר] שתתקדש בפלגא דדינר [חצי דינר], ואימא [ואומר] שתי פרוטות שעדיין יש בהן כדי לקיים דין גרעון באמה עבריה! ומשיבים: כיון דאפיקתיה [שהוצאת אותו] את הדין הזה מפרוטה — שאינה יכולה להתקדש בה וצריך אתה להעמיד את הדין על כסף שיש בו חשיבות, אוקמה אדינר [העמידנו על דינר] שהוא מטבע חשוב.

רבא אמר: היינו טעמא [זהו טעמם] של בית שמאי: שמתקדשת דווקא בדינר כדי שלא יהו בנות ישראל כהפקר, כי אם מקדשים אותן בסכום קטן כלשהו יש בדבר צד זלזול והן נעשות בכך כהפקר לכל.

א על מה ששנינו במשנה ובית הלל אומרים בפרוטה ובשוה פרוטה, סבר [חשב] רב יוסף למימר [לומר]: פרוטה הכוונה כל דהו [כלשהו], כלומר, אין לכך ערך קצוב אלא מטבע קטן כלשהו. אמר ליה [לו] אביי: והא עלה קתני [והרי עליה שנינו בברייתא] כהסבר: כמה היא פרוטה — אחד משמנה באיסר האיטלקי. הרי שיש שיעור לפרוטה!

וכי תימא [ואם תאמר]: כי הני מילי [אלו הדברים] אמורים דווקא בדורו של משה, שזה היה ערך הפרוטה בזמן התורה אבל הכא כדחשבה להו לאינשי [כאן, עכשיו ובכל זמן, כמו שהיא נחשבת לבני אדם] כל שיהיה המטבע הקטן ביותר — והא [והרי] כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל אמר: שיער ר' סימאי בדורו כמה היא פרוטה: אחד משמנה באיסר האיטלקי, וכי אתא [וכאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, אמר: ר' דוסתאי ור' ינאי ור' אושעיא שיערו כמה הוי פרוטה — אחד מששה באיסר האיטלקי!

אמר ליה [לו] רב יוסף: אי הכי [אם כך] אתה מפרש, היינו דתנינא [זהו ששנינו] צא וחשוב כמה פרוטות בשני סלעים — יותר מאלפים, השתא [עכשיו] הרי אלפים לא הויין [אינן], יתר מאלפים אתה קרי להו [קורא אותן]? אלא ודאי שהפרוטה היא מטבע קטנה יותר! אמר להו [להם] ההוא סבא [זקן אחד]: אנא תנינא לה [אני שונה ברייתא זו] קרוב לאלפים. ומקשים גם על כך: סוף סוף לפי החשבון של אחד משמונה באיסר אלפא וחמש מאה ותלתין ושיתא הוא דהויין [אלף וחמש מאות ושלושים ושש הן] ולא אלפיים! ומשיבים: כיון דנפקא להו מפלגא [שיוצא, עובר יותר מחצי] האלף השני — קרוב לאלפים קרי ליה [קורא לו].

גופא [לגופה] של ההלכה שהזכרנו, כי אתא [כאשר בא] רב דימי אמר: שיער ר' סימאי בדורו כמה היא פרוטה — אחד משמנה באיסר האיטלקי, וכי אתא [וכאשר בא] רבין אמר: שיערו ר' דוסתאי ור' ינאי ור' אושעיא כמה היא פרוטה — אחד מששה באיסר האיטלקי. אמר ליה [לו] אביי לרב דימי: נימא את [האם נאמר שאתה] ורבין בפלוגתא דהני תנאי קא מיפלגיתו [במחלוקתם של תנאים אלה אתם חלוקים],

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: פרוטה שאמרו חכמים הריהי אחד משמנה באיסר האיטלקי. שש מעה כסף הרי הן דינר. במעה יש שני פונדיונין, בפונדיון יש שני איסרין, באיסר יש שני מוסמיסים, במסמס יש שני קונטרונקין, בקונטרנק יש שתי פרוטות. נמצא שפרוטה היא אחת משמנה באיסר האיטלקי.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כך, אלא שלשה הדרסין למעה, שני הנצין להדריס, שני שמנין להנץ, שתי פרוטות לשמין, נמצא לפי חשבון זה שפרוטה היא אחת מששה באיסר האיטלקי. לימא דמר [האם נאמר שאדוני] אמר כשיטת התנא קמא [הראשון] ורבין שאמר את דבריו היה זה כשיטת רבן שמעון בן גמליאל?

אמר ליה [לו]: בין דידי [דברי שלי] ובין דברי רבין שתיהן אליבא דתנא קמא [לפי שיטת תנא קמא] ולא קשיא [ואין זה קשה]; הא [זה, דברי] — דאיקור איסורי, הא [זה, דברי רבין] — דזול איסורי [שהוזלו האיסרים] לגבי מטבעות הכסף. ומפרטים: הא דאיקור איסורי [זה שהתייקרו האיסרים] — קום עשרים וארבע בזוזא [עמדו עשרים וארבע איסרים בזוז, בדינר], הא דזול [זה שהוזלו] — קום תלתין ותרין בזוזא [עמדו שלושים ושנים איסרים בזוז] שיש יחס קבוע בין הפרוטה וערך הכסף, שיש בדינר מאה תשעים ושתים פרוטות, אבל באיסרים, שהם מטבעות נחושת, משתנים הערכים לגבי הכסף, ופעמים שיש באיסר שמונה פרוטות, ופעמים שרק שש.

ב אמר שמואל: קידשה את האשה בתמרה אחת אפילו עומד (שווה) כור תמרים בדינר ואם כן תמרה אחת שווה הרבה פחות מפרוטה — מקודשת. וטעם הדבר — חיישינן [חוששים אנו] אף שכאן ערכה מועט שמא שוה פרוטה במדי או במקום רחוק אחר ששם הן יקרות והרי היא מקודשת גם כאן.

ומקשים: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה]: בית הלל אומרים בפרוטה ובשוה פרוטה ולא פחות! ודוחים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] שנאמר במשנה מדובר בקידושי ודאי שבפרוטה ובשווה פרוטה היא ודאי מקודשת, הא [זה] שאמר שמואל הרי זה בקידושי ספק, שאפילו בפחות מפרוטה יש לחשוש לקידושין.

מסופר: ההוא גברא דאקדיש בזוודא דאורדי [אדם אחד שקידש אשה בחבילת סמרטוטים], יתיב [ישב] רב שימי בר חייא קמיה [לפני] רב וקא מעיין [והיה בודק] בה בחבילה זו אי אית [אם יש] בה שוה פרוטה — אין [כן] תהא מקודשת, אי [אם] לא — לא מקודשת. ושואלים: ואי לית [ואם אין] בה שוה פרוטה האם היא לא מקודשת? והאמר [והרי] שמואל חיישינן [שחוששים אנו] שמא דבר כגון זה שווה פרוטה במקום אחר! ודוחים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זה] בקידושי ודאי שרצה לבדוק אם יש בה שווה פרוטה ואז האשה מקודשת קידושי ודאי, הא [זה] שאמר שמואל שמקודשת אפילו בפחות, הוא בקידושי ספק, שיש רק לחשוש לקידושין.

מסופר: ההוא גברא דאקדיש באבנא דכוחלא [אדם אחד שקידש אשה באבן שיש כחולה] יתיב [ישב] רב חסדא וקא משער ליה [והיה מעריך אותה] אי אית ביה [אם יש בה] שוה פרוטה — אין [כן], תהא מקודשת, ואי [ואם] לא — הריהי לא מקודשת. ושואלים: ואי לית ביה [ואם אין בה] שוה פרוטה האם לא תהא מקודשת? והא [והרי] אמר שמואל: חיישינן [חוששים אנו] שמא היא שווה פרוטה במקום אחר? ומשיבים: רב חסדא לא סבר ליה [אינו ססובר] כדעת שמואל ולדעתו אם במקום הקידושין אין בה שווה פרוטה — אינה מקודשת כלל.

אמרה ליה אימיה [אמרה לו אמו] של המקדש, לרב חסדא: והא ההוא יומא [והרי באותו יום] שקדשה הוה ביה [היה בו] בדבר שוה פרוטה! אמר לה לאם: לאו כל כמינך דאסרת לה אבתרא [אין זה בכוחך לאסור אותה על האחרון], שאם יבוא איש אחר ויקדש אותה אין לבטל את קידושיו משום שהיתה מקודשת לראשון, שכיון שעכשיו אין בה שווה פרוטה יש לחשוש לקידושי השני.