אמר ר' זירא: מכל מקום מודה רבי לענין קנס, של אונס ומפתה דכולהו משלמי [שכולם משלמים] ואין אומרים שייפטרו משום שבאו על בעולה. ושואלים: מאי שנא מקטלא [מה שונה הדבר ממיתה]? ומדוע לענין עונש מיתה שנענשים על שבאו על הארוסה דנים אותה כבעולה, ולענין קנס משלמים כאילו באו על בתולה? ומשיבים: שאני התם [שונה שם] בענין מיתה שאמר קרא [הכתוב] "ומת האיש אשר שכב עמה לבדו" (דברים כב, כה) לומר שרק איש אחד נהרג עליה, ולא יותר.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] האי [זה, הכתוב] "לבדו" מאי עבדי ליה [מה עושים הם בו]? ומשיבים: מיבעי להו לכדתניא [צריך הוא להם לכפי ששנינו בברייתא], מה שנאמר "ומתו גם שניהם" (שם כב) לומר: עד שיהיו שניהם שוין כאחד, כלומר, שיהיו שניהם בני עונשין, אבל אם אחד מהם לא היה בן עונשין (כגון שהוא קטן) גם השני אינו נהרג, אלו דברי ר' אושעיא. ואילו ר' יונתן אומר, נאמר: "ומת האיש אשר שכב עמה לבדו", משמע שייתכן שרק האיש בלבד יהיה חייב מיתה (או שרק האשה תהיה חייבת).

ושואלים: ור' יוחנן האי סברא מנא ליה [סברה זו שרק בעלה עושה אותה בעולה בביאה שלא כדרכה מניין לו]? שהרי הוא לומד מפסוק זה את עצם קידושי ביאה באשה, ומשיבים: אם כן נכתוב קרא [שיאמר הכתוב] "בעולת איש", מאי [מה הלשון] "בעולת בעל" — שמע מינה תרתי [למד ממנה שתים], גם לענין קנין אשה בביאה, וגם שרק הבעל בכוחו לקנות אותה בכל בעילה שהיא.

א איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: כיון שהביאה אינה מעשה רגעי אלא יש בה שלבים שונים, האם תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה? כלומר, מתי בדיוק הוא רגע הקנין? ומסבירים: נפקא מינה [יוצא ממנה משאלה זו] הבדל למעשה כגון שזה שקידש אותה בביאה הערה בה, כלומר, רק התחיל לבוא עליה, ובינתיים פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר. שאם התחלת ביאה קונה — לא חלו קידושיו של האחר, ואם רק סוף ביאה קונה הרי היא מתקדשת בקידושיו של האחר.

אי נמי [או גם כן] יש הבדל למקרה של כהן גדול דקא קני [שקנה] בתולה בקנין ביאה, שאם רק סוף ביאה קונה הרי אז כבר איננה בתולה, ואם כן לא יוכל כהן גדול לקנות אשה בביאה כלל, שהרי בעולה אסורה לו. מאי [מה אם כן הדין]? אמר אמימר משמיה [משמו של] רבא: כל הבועל — דעתו על גמר ביאה ולא על תחילתה, ולכן יש לומר אף כאן שהקנין נגמר רק בגמר ביאה.

ב ועוד איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: ביאה של קידושין האם נשואין היא עושה, שהביאה נחשבת כמעשה קידושין ונישואין הבאים בבת אחת, או רק אירוסין היא עושה? ולמעשה נפקא מינה [יוצא מכאן] הבדל לגבי הדינים שבהם יש הבדל בין ארוסה ונשואה — ליורשה, שאם קידש אותה בביאה, האם הוא יורש אותה כשמתה כדין נשואה או לא.

ואם הוא כהן האם חייב הוא ליטמא לה כאשתו, ולהפר לבדו, בלא האב, את נדריה. אי אמרת [אם אתה אומר] שהביאה נשואין עושה אם כן יורשה ומיטמא לה ומיפר נדריה לבדו, ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי אירוסין בלבד היא עושה — אינו יורשה ואינו מיטמא לה ואינו מיפר את נדריה לבדו. אם כן מאי [מה הדין]?

אמר אביי: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף בשטר ובביאה, וזכאי במציאתה של בתו ובמעשה ידיה, ובהפרת נדריה, ומקבל את גיטה בשבילה כל זמן שהיא קטנה, ואינו אוכל פירות נכסיה (שנפלו לה מבית אמה וכגון שירשה מבית אמה) בחייה. אם נישאת — יתר עליו הבעל בזכויות שאוכל גם פירות נכסיה בחייה.

על כל פנים קתני [שנה] שזכאי בבתו בביאה, וקתני [ושנה] אחר כך "נישאת", משמע שהביאה בלבד עושה רק אירוסין. ודוחים: כי קתני [כאשר שנה] "נישאת" — אשארא [הוא לגבי שאר הדברים] המוזכרים שם, כגון בקידושי כסף ושטר, שיש בהם הבדל בין קידושין ונישואין, ושמא בקידושי ביאה נעשים גם הנישואין.

אמר רבא: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה, ממה ששנינו: בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה, ואם בא עליה יבם — קנאה, ואם היתה נשואה — חייבין עליה משום אשת איש ומטמאה את בועלה לשבעה ימים אם היא היתה נדה כדין הבועל את הנדה