אף שוה כסף נמי דקייץ [גם כן שהוא קצוב].

אמר רב יוסף: מנא אמינא לה [מנין אני אומר אותה] את הסברה הזו — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר בענין פדיון עבד עברי "מכסף מקנתו" (ויקרא כה, נא) ללמדנו: דווקא בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים.

ונברר: האי [מקרה זה] של תבואה וכלים היכי דמי [כיצד בדיוק] מדובר כאן? אילימא דלא מקנו בהו [אם תאמר שאין מקנים בהם] כלל אלא בכסף בלבד, הלא "ישיב גאלתו" (שם) אמר רחמנא [אמרה תורה] והביטוי בא לרבות כל דרך של השבה וגם כל דבר שוה כסף שיהא דינו ככסף, שאין צורך לשלם בכסף דווקא אלא אפשר גם בשווה כסף.

ואי דלית בהו [ואם תאמר משום שאין בהם] שוה פרוטה, מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] תבואה וכלים? אפילו כסף נמי [גם כן] אם אין בו שווה פרוטה אינו קונה! אלא לאו [האם לא] מדובר פה באופן דאית בהו [שיש בהם] שוה פרוטה, וכיון דלא קייצי [שאינם קצובים] לא ניתן לפדות בהם עבד עברי. שמן ההשוואה לכסף נלמד שיכול הוא להפדות רק בדבר שיש לו ערך קצוב, ככסף.

ואידך [והחכם האחר], רבה, הסובר שאין צריכים שומא, אומר: אכן מדובר פה ב"שוה פרוטה" אך לא בא התנא ללמדנו שאין פודים בדברים שאינם קצובים אלא הכי קאמר [כך אמר]: בתורת כסף הוא נקנה, ואין נקנה בתורת תבואה וכלים, ומאי נינהו [ומה הם] הדרכים שמיוחדות לקנות בהן על ידי תבואה וכלים — קנין חליפין, ומלמדנו התנא שאין העבד נקנה בחליפין.

ושואלים: הסבר זה נכון לפי השיטה שתבואה קונה בחליפין בדרך כלל, ואולם לדעת רב נחמן שאמר: פירות לא עבדי [אינן עושים] חליפין, שאין חליפין אלא בכלים, אם כן מאי איכא למימר [מה יש לומר] מדוע הזכיר התנא תבואה והרי תבואה אינה עושה חליפין? אלא יש לחזור מהסבר זה ולפרש אחרת: לעולם מדובר באופן דלית בהו [שאין בהם] בתבואה וכלים אלה שוה פרוטה. ודקאמרת מאי איריא [ומה שאתה אומר, מה שייך מדוע דווקא] תבואה וכלים שהזכיר, והרי אפילו כסף נמי [גם כן] בפחות משווה פרוטה לא יקנה? יש לומר כי בסגנון של לא מיבעיא קאמר ["לא נצרכה" אמר] וכך יש להבין את הדברים:

לא מיבעיא [נצרכה] אין צורך לומר בכסף דאי אית ביה [שאם יש בו] שוה פרוטה — אין [כן], אפשר לקנות בו, אי [אם] לא — לא, אבל תבואה וכלים אימא [אמור] מדמקרבא הנאתייהו [מכיון שקרובה הנאתם], שיכול המקבלם ליהנות מהם מיד כפי שהם, שמא גמר ומקני נפשיה [גומר ומקנה העבד את עצמו] אפילו בפחות משווה פרוטה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבכל מקרה אין קנין בפחות משווה פרוטה.

ועוד אמר רב יוסף: מנא אמינא לה [מנין אני אומר אותה] את הסברה שקידושין הם דווקא בדבר שערכו קצוב — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: האומר לכהן "עגל זה יהיה לפדיון בני", או "טלית זה תהא לפדיון בני" — לא אמר כלום, אבל אם אמר "עגל זה בשווי של חמש סלעים יהיה לפדיון בני" או "טלית זו בשווי של חמש סלעים תהא לפדיון בני" — בנו פדוי.

ומעתה נברר: האי [זה] הפדיון, בעגל או טלית שלא קצב את דמיהם, היכי דמי [כיצד היה בדיוק]? אילימא דלא שוי [אם תאמר שאינו שווה] חמישה סלעים, כל כמיניה [וכי בכוחו] לתת לכהן פחות מהשיעור הקצוב? ומדוע בסיפא כשקצב את הסכום בנו פדוי! אלא לאו [האם לא] מדובר פה אף על גב דשוי [אף על פי שהם שווים] סכום זה, ואולם ברישא כיון דלא קייצי [שאינם קצובים] לא יפדו בהם. הרי שיש לחלק בין דבר שיש לו מחיר קצוב לזה שאין לו ערך כזה.

ודוחים: לא, לעולם דלא שוי [בכלל מדובר באופן שאינם שווים העגל או הטלית] חמישה סלעים ובסיפא מדובר כגון דקביל [שקיבל] הכהן עילויה [עליו] ואמר שעבורו שווים אלה הדברים סכום זה ולפיכך בנו פדוי. כי הא [כמו מעשה זה] שרב כהנא שהיה כהן שקיל סודרא מבי [נטל סודר מבית] אדם שהיה חייב בפדיון הבן, אמר ליה [לו] לנותן: לדידי חזי [עבורי ראוי, שווה] לי סודר זה כאילו היה מחירו חמש סלעים.

אמר רב אשי: לא אמרן [אמרנו] שאפשר לפדות בדרך זו אלא באיש כגון רב כהנא דגברא רבה [שאדם גדול] הוא ומבעי ליה סודרא ארישיה [וצריך הוא סודר על ראשו], שכך היתה דרכם של אנשים חשובים, אבל כולי עלמא [כל העולם, סתם אנשים] שאינם זקוקים לסודר ואינם יכולים לומר שסודר שווה בעיניהם סכום כזה לא יפדו בדרך שכזו. ומביאים ראיה שאדם חשוב הזקוק לסודר משלם הרבה עבורו כי הא [כמו מעשה זה] שמר בר רב אשי זבן סודרא מאימיה [קנה סודר מאמו] של רבה מהמקום קובי שהיה שוי [שווה] עשרה דינרים בתליסר [בשלשה עשר] משום שהיה זקוק לסודר.

א אמר ר' אלעזר: אמר לאשה "התקדשי לי במנה" (מאה דינר) ונתן לה דינר אחד מן המנה — הרי זו מקודשת מיד, וישלים לאחר זמן את המותר שהתחייב בו. מאי טעמא [מה טעם] דבר זה? — כיון שאמר לה "ב מנה" ויהב [ונתן] לה דינר — כמאן דאמר [כמי שאמר] לה: התקדשי לי "על מנת" שאתן לך מנה דמי [נחשב הוא], כלומר, שהוא מקדשה עכשיו בדינר, על תנאי שישלים מנה בעתיד, ולכן חלים הקידושין מיד אלא שצריך להשלים את המנה.

וכפי שאמר רב הונא אמר רב: כל האומר "על מנת" כאומר "מעכשיו" דמי [נחשב], שהסכם בנוסח של "על מנת" משמעו שההסכם חל מיד, אלא שצריך לקיים את התנאי, ואינו כתנאי רגיל שההסכם חל רק אחר מילוי התנאי.

מיתיבי [מקשים על כך] מברייתא: אמר לאשה "התקדשי לי במנה", והיה מונה והולך (ממשיך וסופר) את הכסף, ורצה אחד מהן לחזור מהקידושין אפילו בדינר האחרון — הרשות בידו. משמע שאין הקידושין חלים אלא עד שישלים את המנה כולו!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] כגון דאמר [שאומר] לאשה "התקדשי לי במנה זו" ואז המנה כולו הוא כסף הקידושין ולא רק הדינר הראשון. ומקשים על תשובה זו: הא מדסיפא [הרי מכיון שסופה של הברייתא] מדבר "במנה זו", אם כן רישא [בתחילתה מדובר] במנה סתם.

דקא תני סיפא [ששנה בסופה] של אותה ברייתא: אמר לה לאשה "התקדשי לי במנה זו", ונמצא מנה חסר דינר, או היה בו דינר של נחשת ולא מכסף — אינה מקודשת. אם היה דינר רע, כלומר, שהיה דינר כסף, אלא שהיה שחוק עד שאין מקבלים אותו בכל מקום ברצון — הרי זו מקודשת, שהרי נתן לה מנה, ויחליף ויתן דינר אחר. ומכך שדורש לשון "מנה זו" בסוף הברייתא, יש להבין שבתחילה הכוונה למנה סתם.

ודוחים: לא, אפשר לומר רישא וסיפא [בתחילתה וסופה] מדובר באופן שאמר "במנה זו", ופרושי קא מפרש [ומפרש הוא] את הדברים: רצה אחד מהן לחזור אפילו בדינר האחרון — הרשות בידו. כיצד — כגון שאמר לה "במנה זו".

ומעירים: והכי נמי מסתברא [וכך גם כן מסתבר] לפרש, דאי סלקא דעתך רישא [שאם עולה על דעתך שבתחילה מדובר] במנה סתם, השתא [עכשיו, הרי] אם במנה סתם לא הוו קידושי [אין הם קידושין] ויכולה לחזור בה, אם כן "במנה זו" מיבעיא [נצרכה] לומר שיכולה לחזור בה? והסיפא מיותרת!

את ההוכחה הזו דוחים: אי [אם] משום הא [זה] לא איריא [שייך] ואין זו ראיה, שכן אפשר לומר: תנא סיפא לגלוי רישא [שנה את סופה כדי לגלות את משמעות תחילתה], שלא תאמר רישא [תחילתה] מדובר שאמר "במנה זו", אבל במנה סתם הוו [הריהם] קידושין, לכן תנא סיפא [שנה בסוף] "במנה זו", ונלמד מכאן ומכלל זה נלמד דרישא [שבראשה] היא מדברת במנה סתם, ואפילו הכי [כך] לא הוו [אינם] קידושין.

רב אשי אמר: אין צורך לומר שמדובר בברייתא באופן שאמר "מנה זו", אלא אם היה מונה והולך שאני [שונה], דדעתה אכוליה [שדעתה על המנה כולו], שכיון שמונה והולך ולא הסתפק בנתינה של משהו לצורך קידושין, משמע שכוונתם שיתן לה את המנה כולו ולפיכך יכולים לחזור בהם במקרה זה עד תום המנין.

אגב כך שואלים: האי [זה] דינר של נחשת שהוזכר כאן, היכי דמי [כיצד היה הדבר בדיוק]? אי דידעה ביה [אם שיודעת בו] שהוא דינר של נחושת — הא סברה [הרי ידעה] וקבלה את המטבע הזו כדינר, ואינה יכולה לחזור בה משום כך! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לאופן דיהביה ניהליה בליליא [שנתן לה את הדינר הזה בלילה] ולא ראתה באותה שעה שהוא של נחושת, אי נמי דאשתכח ליה ביני זוזי [או גם כן כשנמצא בין הדינרים] ולא הבחינה שדינר זה של נחושת הוא.

ועוד שואלים: האי [זה] דינר רע שנזכר שם היכי דמי [כיצד היה בדיוק]? שהרי אי דלא נפיק [אם שאיננו יוצא], שאי אפשר להשתמש בו כדינר כסף — היינו [הרי זה] בדיוק כמו דינר של נחשת, שהרי אף זה אינו שווה דינר! אמר רב פפא: שם מדובר כגון דנפיק [שיוצא] על ידי הדחק, שצריך לחזר הרבה עד שיימצא מישהו שיקבל אותו.

ב אמר רבא אמר רב נחמן: אמר לה, לאשה, "התקדשי לי במנה", ולא נתנו לה אלא הניח לה משכון עליה, על המנה הזה — אינה מקודשת וטעמו: