קצירה בשגגת שבת, גוררת ומכפרת אתה גם את השגגה השניה של הקצירה שבעשה בשגגת המלאכה שהיה חייב עליה חטאת לעצמה. וכן, החטאת שכיפרה על חטאו שחטא בטחינה של שגגת שבת גוררת עמה כפרה לשגגת הטחינה שעשה בשגגת המלאכה. שכן הבאת הקרבן היתה לאחר שעבר שתי עבירות אלה, ואפילו עשה כמה פרטי עבירה בהעלם אחד הריהו מתכפר בקרבן אחד. אבל אם באותו מקרה אירע לו בדרך אחרת, שנודע לו על קצירה של זדון שבת ושגגת מלאכות והפריש קרבן לכפר על שגגה זו, ואחרי כן נודע לו ששגג בקצירה וטחינה מתוך שכחת השבת. הרי במקרה זה, הכפרה שמביא על הקצירה גוררת כפרה על הקצירה הקודמת וגם על הטחינה שעמה, שהרי בשגגת השבת הקצירה והטחינה כחטא אחד הן, וכפרה באחת מהן מכפרת גם על השנייה, ואילו טחינה שכנגדה שעשה יחד עם הקצירה האחרונה — במקומה עומדת ולא נתכפרה, ולכשתוודע לו יביא קרבן מיוחד לכפר עליה.

ואביי אמר : טחינה נמי [גם כן] גוררת טחינה, שכן שם טחינה אחת היא וכיון שנתכפרה לו עבירת טחינה אחת, חוזרת ומתכפרת לו אף עבירת הטחינה השנייה, כיון שכולן נעשו בהעלם ובלא שיתגלה הדבר עד אחר מעשה. ושואלים, לעצם הסברה, ומי אית ליה [והאם יש לו] לרבא שיטה זו של כפרה בגרירה? והא איתמר [והרי נאמר] שיש מחלוקת בדבר, ובמקרה זה מי שאכל שני זיתי חלב בהעלם אחד כגון שהיו שתי חתיכות חלב אלה משני חלקים בבהמה, והוא חשב שאינם חלב אלא שומן. ועל שגגה זו חייבים קרבן חטאת, ונודע לו על אחת מהן שהוא חלב וחזר ואכל כזית שלישי בהעלמו של החלב השני. שעדיין לא נודע לו שאותה חתיכה היא חלב, ואחר אכילת שניהם נודע לו אף עליה. אמר רבא: אם הביא קרבן על הראשון — הרי כזית ראשון ושני מתכפרין שהרי חטא בשניהם בהעלם אחד, אך שלישי אינו מתכפר שכן מפסיקה ידיעתו על כזית אחד.

הביא קרבן על השלישי לאחר שנודע לו שחטא בכך, שלישי ושני מתכפרין, שהרי שניהם נעשו בהעלם אחד, אך הראשון שהוא בהעלם אחר אינו מתכפר. הביא קרבן על האמצעי — נתכפרו כולן, לפי שגם בכזית הראשון וגם בשלישי היתה העלמה משותפת עם הכזית שני. אביי אמר: אפילו הביא קרבן על אחד מהן, איזה שיהיה — נתכפרו כולן משום גרירה, שכיון שנתכפר אחד מהם גוררת הכפרה גם את האחר שיש לו שותפות עמו בצד מסויים בהעלם. ובכל אופן הרי שרבא אינו מקבל את סברת ה"גרירה" בכפרה, ומדוע אומר הוא שקצירה גוררת קצירה? ומשיבים: בתר ששמעה לסברה זו מאביי סברה [קיבל אותה]. ומקשים: אי הכי [אם כך] שרבא מקבל את שיטת הגרירה, טחינה נמי [גם כן] תגרר לטחינה מאותו נימוק! ומשיבים: יש לחלק ולומר כי אמנם את סברת גרירה אית ליה [יש לו, הריהו מקבל], ואולם גרירה של גרירה לית ליה [אין לו, אינו מקבל]. וכיון שנתכפר אף על טחינה בדרך גרירה, שוב אינה יכולה להוסיף ולגרור עמה כפרת טחינה אחרת.

ומעירים כי מילתא דפשיטא להו [דבר שהיה פשוט להם] לאביי ורבא שזדון שבת ושגגת מלאכות מצטרפים לשגגת שבת מבעיא [היה מסופק] לר' זירא. דבעי [ששאל] ר' זירא מר' אסי, ואמרי לה [ויש אומרים] כי שאלה זו בעא מיניה [שאל ממנו] ר' ירמיה מר' זירא: קצר וטחן בשיעור כחצי גרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות, כיון שהוא פחות מן השיעור המחייב ודאי אינו חייב עליו מן התורה, וחזר וקצר וטחן חצי גרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות, מהו שיצטרפו לשיעור אחד, ויביא חטאת כשיוודע לו הדבר? אמר ליה [לו]: חלוקין הם לחטאות, שעל כל סוג שגגה יצטרך להביא חטאת לעצמה, ולא מצטרפי [ואינם מצטרפים].

והקשה השואל: וכל היכא [וכל מקום] שהם חלוקין לחטאות לא מצטרפי [אינם מצטרפים] לשיעור אחד? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אכל חלב וחלב, כלומר, שני שיעורים של חלב בהעלם אחד — אינו חייב אלא חטאת אחת. אכל חלב ודם ונותר מן הקרבנות לאחר זמנו, שהאוכלו חייב בחטאת, ופגול (קרבן שנפסל פסול חמור וחייב חטאת על אכילתו בשגגה) בהעלם אחד — חייב קרבן חטאת על כל אחת ואחת, וזו חומר (חומרה) שישנה במינין הרבה של איסורים יותר מבמין אחד. ואולם זו חומר במין אחד יותר מבאכילת מינין הרבה: שאם אכל חצי זית וחזר ואכל חצי זית ממין אחד — חייב, שהם מצטרפים לשיעור אחד, אבל אם אכל כזית משני מינין — פטור.

והוינן [והיינו עוסקים] בה במשנה זו: זה ששנינו שאם אכל שני חצאי זיתים ממין אחד שהוא חייב צריכא למימר [צריך לומר]? והלוא פשוט הוא שכן הדין, ומה השמיענו בכך? ואמר ריש לקיש משום (בשם) החכם בר תוטני: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שאכלו לאותו זית בשני תמחויין (כלים גדולים), שנתבשל חציו בכל אחד מהם, והדבר לשיטת ר' יהושע היא, שאמר תמחויין מחלקין. שהאוכל שני זיתים מדבר האסור בהעלם אחד, אלא שאכל כל אחד מהם בתמחוי מיוחד — חייב להביא קרבן חטאת על כל אחד ואחד. מהו דתימא [שתאמר] כי אמר ר' יהושע דבריו שתמחויים מחלקים בין לקולא [להקל] בין לחומרא [להחמיר] ולכן האוכל כזית אחד בשני תמחויים — כיון שבכל אחד מהם אכל פחות שכשיעור — ייפטר, על כן קא משמע לן דלקולא [השמיע לנו שלענין להקל] לא אמר ר' יהושע שתמחויים מחלקים ורק לחומרא קאמר [לענין להחמיר אמר].

והא הכא [והרי כאן] שחלוקין לענין מספר החטאות, שהאוכל בשני תמחויים שיעור שלם חייב להביא שתי חטאות לדעת ר' יהושע, וקא מצטרפי [ואף על פי כן הם מצטרפים] אותם שני חצאי שיעור להיות כאיסור אחד! אמר ליה [לו] ר' זירא לר' ירמיה (או ר' אסי לר' זירא לדעה האחרת): מר ארישא מתני לה וקשיא ליה. אנן אסיפא מתנינן לה, ולא קשיא לן [אדוני על ראשה של המשנה למד אותה את תשובתו של ריש לקיש וקשה לו. אנחנו על סופה של המשנה למדנו אותה ולא קשה לנו]. וכך אנו לומדים: באותה משנה נאמר בסופה כי האוכל שני חצאי זיתים משני מינין פטור ועל דבר זה שאלנו: וכי דבר זה צריכא למימר [צריך לומר]? והלוא פשוט הוא! ועל דבר זה אמר ריש לקיש משום בר תוטני שלעולם מדובר אפילו כשהיה האיסור ממין אחד. ואמאי קרי ליה [ומדוע קורא לו] "שני מינין" — מפני שאכלו בשני תמחויין, ולשיטת ר' יהושע היא שאמר תמחויין מחלקין. והא קא משמע לן [ודבר זה השמיע לנו]: שאמר ר' יהושע שתמחויים מחלקים בין לקולא [להקל] בין לחומרא [להחמיר].

ושואלים: מדסיפא [מאחר שבסוף במשפט האחרון] מדובר, כפי שפירשנו כאן, במין אחד ובשאכל את שני חצאי שיעורו בשני תמחויין