א וממשיכה הברייתא בענין קנייני קידושין: ומנין שאף בשטר האשה נקנית? ומשיבה: ודין הוא הנלמד בקל וחומר משיקול הדעת: ומה כסף שאין מוציא את האשה מבעלה, שאינה מתגרשת בו — מכניס, שהאשה נקנית לבעלה בכסף, שטר שמוציא, שהרי האשה יוצאת מבעלה בגט, שהוא שטר — אינו דין שמכניס?

ויש לדחות: מה לכסף שיש לו כוח קנין גדול, שכן פודין בו הקדש ומעשר שני תאמר לכן גם בשטר שאין פודין בו הקדש ומעשר שני. וראיה שאין פודים אלא בכסף — דכתיב [שנאמר]: "ונתן הכסף וקם לו"! (ראה ויקרא כז, יט) ואם כן אי אפשר ללמוד דין זה מסברה.

ואולם אמר קרא [הכתוב]: "ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר" (דברים כד, ב) — מקיש [משווה] הכתוב הויה, כלומר, קידושין, ליציאה ממנו: מה יציאה נעשית בשטר (גט) — אף הויה נמי [גם כן] יכולה להיעשות בשטר. ושואלים: ואקיש נמי [והקש, השוה גם כן] להיפך, יציאה להויה: מה הויה בכסף — אף יציאה תהא בכסף!

אמר אביי: אם כן יאמרו האנשים: כסף מכניס, כסף מוציא, וכי סניגור יעשה קטיגור? ושואלים: אי הכי [אם כך] אתה דן, שטר נמי [גם כן] יאמרו: שטר מוציא, שטר מכניס, וכי קטיגור יעשה סניגור?

ומשיבים: מילי דהאי שטרא [דברי, ענייני, שטר זה] של קידושין הם לחוד ומילי דהאי שטרא [דברי, ענייני, שטר זה] של גירושין הם לחוד ואינם דומים בתוכנם זה לזה. ומקשים: הכא נמי [כאן גם כן] האי כספא [זה כסף] לחוד והאי כספא [וזה כסף] לחוד, שזה כסף קידושין, וזה כסף גירושין! ומשיבים: טיבעא מיהא חד [המטבע על כל פנים אחד] הוא, שאין הבדל בין מטבע של קידושין לזה של גירושין, מה שאין כן בשטר, שיש הבדל בגוף השטר עצמו, שאין אותו נוסח שטר של קידושין משמש גם לגירושין.

רבא אמר: זה שאין אשה מתגרשת בכסף נלמד ממקום אחר, אמר קרא [הכתוב]: "וכתב לה ספר כריתות" (שם ג) ללמד: רק בכתיבה (בשטר) האשה מתגרשת, ואינה מתגרשת בכסף. ומקשים: כיון שלא נאמר הדבר במפורש ואנו למדים אותו רק מדיוק בלשון הכתוב, ואימא [ואמור] באופן אחר: בכתיבה מתגרשת — ואינה מתקדשת בכתיבה! ודוחים: הא כתיב [הרי נאמר] "ויצאה והיתה" ובמפורש מקיש [משווה] הויה ליציאה שאף קידושין יכולים להיות בשטר.

ושואלים: ומה ראית לומר שהמיעוט "וכתב לה" בא למעט שאינה יוצאה בכסף; וההיקש בא לרבות שמתקדשת בכתיבה (בשטר)? והרי אפשר לומר: שמיעוט זה בא לומר שמתגרשת בכתיבה אך אינה מתקדשת בכתיבה, ומההיקש נלמד דברים אחרים! ומשיבים: מסתברא [מסתבר הדבר] כאשר הכתוב קאי [עומד, עוסק] בגירושין הריהו ממעט גירושין בכל אופן אחר, אבל לא להיפך, וכי קאי [עומד] בגירושין וממעט קידושין?!

ושואלים: ולשיטת ר' יוסי הגלילי דאפיק ליה להאי קרא לדרשא אחרינא [שהוציא אותו, את הכתוב הזה "וכתב לה ספר כריתות" לדרשה אחרת], דין זה שאינה מתגרשת בכסף מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] "ספר כריתות", ללמד: ספר (דבר כתוב) כורתה, ואין דבר אחר כורתה.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] החולקים על ר' יוסי, האי [זה] הלימוד של "ספר כריתות", מאי עבדי ליה [מה עושים הם בו]? ומשיבים: מיבעי ליה [צריכים הם אותו] ללמדנו שיהא הגט דבר הכורת לגמרי בינו לבינה, שהגט צריך להיות מנוסח כך שמנתק לגמרי את הקשר ביניהם.

כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: האומר לאשה "הרי זה גיטיך על מנת שלא תשתי יין", או "על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם" — אין זה גט כריתות, שהרי לענין זה היא נשארת מוגבלת ועדיין היא קשורה בכך לבעלה כל ימי חייה ואין זו כריתות. אבל אם אמר לה תנאי כלשהו והגבילו בזמן כגון: "כל שלשים יום" — הרי זה כריתות.

ושואלים: ור' יוסי הגלילי מנין למד הוא הלכה זו? ומשיבים: דבר זה משינוי הלשון "כרת" "כריתת" קא נפקא ליה [יוצא לו] שמכיון שיכול היה להיאמר "ספר כרת" ונאמר "ספר כריתות" הרי זה בא ללמד שני דברים. ורבנן [וחכמים] מדוע גם הם אינם לומדים כך — הלימוד הזה משינוי הלשון של "כרת" "כריתת" לא משמע להו [אינו נשמע להם], אין הם חושבים שיש בו משמעות ללמוד ממנו. לאחר שלמדה הברייתא את שלוש דרכי הקנין באשה שואלים: מדוע נצרך לימוד מיוחד לכל אחת מדרכי הקנין?

אמנם חדא מחדא לא אתיא [אחת מאחת אינה באה, נלמדת], שאי אפשר ללמוד דרך קנין אחת מדרך אחרת כפי שביארה הברייתא, ואולם מכל מקום תיתי חדא מתרתי [שתבוא, תילמד, דרך אחת משתים האחרות]! ומשיבים: אין הדבר אפשרי, כי הי תיתי [איזו תבוא, תילמד] מן האחרות? אם נאמר שלא ליכתוב רחמנא [תכתוב התורה] שמתקדשת בשטר ותיתי מהנך [ותבוא תילמד דרך זו מההן האחרות, ביאה וכסף] אולם אפשר לדחות: מה להנך [לההן האחרות] שכן הנאתן מרובה, מה שאין כן בשטר שאין האשה נהנית כלל בקבלת השטר.

ואם תאמר: לא ניכתוב רחמנא [תכתוב התורה] שנקנית בביאה ותיתי מהנך [ותבוא, תילמד מההן האחרות שהן כסף ושטר], ואולם מה להנך [לההן] — שכן קנינן מרובה, שהן דרכי קנין הקונות בכל מקום, לפיכך קונות גם באשה.

ואם תאמר: לא ניכתוב רחמנא [תכתוב התורה] שנקנית בכסף ותיתי מהנך [ותבוא, תילמד הדרך הזו מההן האחרות], ואולם מה להנך [לההן] שכן ישנן בעל כרחה, שכן ביאה קונה ביבמה בעל כרחה, וגט מוציא את האשה בעל כרחה.

וכי תימא [ואם תאמר] כסף נמי [גם כן] ישנו בעל כרחה, וכגון באמה העבריה שאביה מוכרה לאדון אף שלא ברצונה, ואם כן, אפשר ללמוד כסף מביאה ומשטר — בדיני אישות מיהא [על כל פנים] לא אשכחן [מצאנו] קנין בכסף בעל כרחה. ומשום כך יש צורך ללמוד כל אחת מדרכי הקנין ממקור מיוחד.

ב אמר רב הונא: חופה עצמה, שהבעל כונס את אשתו אליה קונה את האשה מקל וחומר זה: ומה כסף שאינו מאכיל בתרומה, שאשה ישראלית שנתקדשה לכהן — עדיין אינה רשאית לאכול בתרומה, ומכל מקום הכסף קונה את האשה להיות מקודשת, חופה שמאכלת בתרומה, שלאחר שנכנסה האשה לחופה מותרת לאכול בתרומה מכוח בעלה הכהן — אינו דין שתקנה אשה לבעלה על ידה?

ושואלים: וכי כסף אינו מאכיל את האשה בתרומה? והאמר [והרי אמר] עולא: דבר תורה, לפי דין התורה היסודי, ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה מיד כשנתקדשה לכהן, שנאמר: "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו" (ויקרא כב, יא) והאי [וזו] האשה גם היא בכלל "קנין כספו הוא".

ומה טעם אמרו חכמים אינה אוכלת בתרומה — גזירה שמא ימזגו לה כוס יין של תרומה בבית אביה שהיא מצויה שם לפני שנישאה, ותשקנו לאחיה ולאחותיה והם אסורים בתרומה. הרי שמדין תורה, מאז נתקדשה האשה בכסף היא זכאית לאכול בתרומה. ואם כן מכאן אין הוכחה לקנין החופה.

אלא צריך לתקן ולומר כי פריך הכי [הקשה כך]: ומה כסף שאינו גומר את הקנין באשה, שהרי אף לאחר קידושין היא ברשות אביה במקצת דברים, מכל מקום קונה בה קנין קידושין,