"וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה אשר דבר ה' אל משה" (במדבר טו כב), ולמדו חכמים שמקרא זה דן במיוחד בדיני עבודה זרה, וכתיב [ונאמר]: "והנפש אשר תעשה ביד רמה את ה' הוא מגדף ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה" (במדבר טו, פסוק ל), ולמד מכאן כי הוקשו [הושוו] כל המצוות כולם לעבודה זרה: מה להלן בעבודה זרה היא דבר שחייבים על זדונו כרת, כאמור "ונכרתה הנפש ההיא", ועל שגגתו חטאת כאמור שם. אף כל דבר שחייבין על זדונו כרת הוא שחייבים על שגגתו חטאת.

א ושואלים: ואלא מונבז המקבל את ההנחה ששוגג כולל גם מי שידע בשעת מעשה שהדבר אסור, לדעתו אם כן שגגה במאי [במה]? שודאי שגג בדבר מה, שאם לא כן הריהו מזיד גמור! ומשיבים: כגון ששגג בקרבן, שאמנם ידע שזו היא עבירה, אך לא ידע שעל חטא זה מביאים קרבן, וכיון שלא ידע את כל העונשים והכפרה על עבירה זו, הריהו נחשב לשוגג, ומביא קרבן חטאת על חטאו. ושואלים: ורבנן [וחכמים] החולקים על מונבז, לדעתם שגגת קרבן לא [אין] שמה שגגה.

ושואלים: ורבנן [וחכמים], אם כן לדעתם שגגה במאי [במה] ומתי יחשב חוסר ידיעה כגורם לשגגה? ר' יוחנן אמר: כיון ששגג בכרת ולא ידע שעונשה של עבירה זו כרת, אף על פי שהזיד בלאו, שידע שיש בכך מצות לא תעשה בתורה — הרי זה שוגג. וריש לקיש אמר שלדעת חכמים אינו נקרא שוגג עד שישגוג בלאו וכרת, שלא ידע כלל שהדבר אסור מן התורה. ואמר רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' שמעון בן לקיש — אמר קרא [הכתוב]: "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה ואשם" (ויקרא ד, כז), ומשמעו: עד שישגוג בלאו וכרת שבה, שהרי מן הכתוב נראה שאותו אדם אינו יודע שעשה אחת המצוות אשר לא תיעשינה, כלומר, שיש איסור מן התורה בעשייתן.

ושואלים: ור' יוחנן האי קרא פסוק זה] שהביא ר' שמעון בן לקיש כראיה לדבריו מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]? ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא [צריך הוא לו לכפי ששנינו בברייתא]: לשון הכתוב "מעם הארץ" (ויקרא ד, כז) בא ללמד שרק מקצת החוטאים (חלק מעם הארץ, ולא כולם) מביאים קרבן על חטאתם בשגגה. והכוונה: פרט למשומד, שכאשר הוא חוטא בשגגה אינו חייב כלל להביא קרבן על חטאו זה אפילו אחר שחזר בתשובה גמורה. ואילו ר' שמעון בן אלעזר אומר משום (בשם) ר' שמעון: הלכה זו נלמדת מן המילים "אשר לא תעשינה ואשם", וכך יש להבין: השב מעצם ידיעתו, כלומר העושה תשובה כאשר אך נודע לו שעבר עבירה — הוא שמביא קרבן על שגגתו, אבל מי שלא שב מעצם ידיעתו את החטא, כמשומד, שגם כשנודעה לו העבירה אינו חושש באותה שעה לחטא — אינו מביא קרבן על שגגתו, ור' יוחנן מבין את הכתוב כר' שמעון.

וממשיכים לדון בנושא, תנן [שנינו במשנה]: מספר אבות המלאכות האסורות בשבת הוא ארבעים חסר אחת ואחר כך מובאת במשנה רשימה של כולן. והוינן [והיינו עוסקים, מתקשים] בה, במשנה זו: מנינא [מנין] זה של ארבעים חסר אחת למה לי? מדוע לא די ברשימת המלאכות האסורות בלא למנות את מספרן? ואמר ר' יוחנן: בא המנין ללמד שאם עשאן את כל המלאכות האסורות כולן בהעלם אחד, שנשכח ממנו האיסור שבדבר — חייב על כל אחת ואחת, ונתנה המשנה איפוא סימן שיש בכך שלושים ותשע חטאות. ולכאורה היכי משכחת לה [היכן תמצא אותה דוגמה] לשכחה של כל איסורי המלאכות כולן — הוי אומר בזדון שבת, שידע אותו אדם ששבת היום, ושגגת האיסור שבמלאכות, שלא ידע שמלאכות אלה אסורות בשבת.

ומעתה בשלמא [נניח] לשיטת ר' יוחנן שאמר כי כיון ששגג בכרת אף על פי שהזיד בלאו קרוי שוגג — משכחת לה [מוצא אתה אותה אפשרות] כגון שידע לה [אותה] את השבת מצד איסור הלאו שבתורה, ושגגתו היתה ששכח שיש באיסורי שבת איסור כרת, ומשום כך עבר. אלא לשיטת ר' שמעון בן לקיש שאמר שאין שוגג אלא עד שישגוג בלאו ובכרת נמצא ששכח לגמרי את כל איסורי המלאכות שבשבת, ואם כן זה שאמרנו כי מדובר באופן שידע ליה [אותה] את השבת, יש לשאול: במאי [במה] ידע? שאם שכח את כל איסורי המלאכה שבשבת, כיצד אפשר לומר שאותו אדם הזיד בשבת? ומשיבים: שידעה בתחומין, שידע שיש בשבת איסור לצאת מחוץ לתחום מסויים ואליבא [ולשיטת] ר' עקיבא, שסבר שהאיסור לצאת בשבת מחוץ לתחום הוא מן התורה, ולא מתקנת חכמים בלבד.

ושואלים: מאן תנא להא דתנו רבנן [מיהו התנא ששנה למשנה זו ששנו חכמים] שגג בזה ובזה, ששכח גם את ענין השבת וגם את המלאכות — זהו שוגג גמור האמור בתורה. הזיד בזה ובזה — זו היא מזיד האמור בתורה. שגג בשבת והזיד במלאכות, ששכח מענין השבת, אבל ידע כי מלאכות אלה אסורות בשבת, או ששגג במלאכות והזיד בשבת, שלא ידע שמלאכות אלה אסורות, ואולם ידע שהשבת אסורה במלאכה, או אפילו שאמר: יודע אני שמלאכה זו אסורה בשבת, אבל איני יודע שחייבין עליה קרבן או לא — הרי זה חייב בקרבן כדין שוגג. כמאן [כשיטת מי] — כשיטת מונבז, שלדעתו שגגה בחוסר ידיעת קרבן אף היא נחשבת כשגגה.

ב אמר אביי: הכל מודים בשבועת ביטוי, אם נשבע אדם לאסור דבר על עצמו או לקבל עליו חובה שהדין הוא שכאשר הפר את שבועתו אין חייבין עליה קרבן על עבירה זו עד שישגוג בלאו שבה, ששכח שאסור מן התורה לעבור על שבועתו. ושואלים: "הכל מודים" זה ששנינו, דעת מאן [מי] היא — ודאי דעת ר' יוחנן היא, שאף שכרגיל אמר שדי בשגגת כרת, בדין זה אף הוא יודה. ואולם הרי בענין שבועה פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שיאמר כך, שהרי כי קאמר [כאשר אמר] ר' יוחנן שאין צורך שיהא שוגג בלאו, הרי זה היכא דאיכא [במקום שיש] איסור כרת, אבל הכא דליכא [כאן שאין] איסור כרת — לא אמר ר' יוחנן, ובודאי אף הוא יסכים שצריך שישגוג בלאו, ואם כן אין בדברי אביי לכאורה כל חידוש!

ומסבירים: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי הואיל וזה שהעובר על השבועה בשוגג חייב קרבן — דבר חידוש הוא, שהרי בכל התורה כולה לא אשכחן [מצאנו] איסור לאו דמייתי עליה [שמביא עליו] קרבן אלא אם כן יש בו איסור כרת כשעשה זאת במזיד, והכא מייתי [ואילו כאן הריהו מביא], הייתי אומר כי [שכאשר] שגג בקרבן ולא ידע שחייבים בו נמי ליחייב [גם כן יתחייב] אף לשיטת חכמים החולקים בענין זה על מונבז,