בשלמא אי איתמר אפכא [נניח אם היה נאמר ההיפך] שהאשה אמרה: "התקבל לי גיטי", והשליח אמר: "אשתך אמרה הבא לי גיטי", והוא, הבעל, אמר: "הילך כמה שאמרה", ועל כך אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: כיון שהגיע גט לידו של השליח מגורשת, אלמא [מכאן] היינו יכולים באמת ללמוד אדיבורא דידה [שעל הדיבור שלה], על דעתה של האשה, הוא הבעל דקא סמיך [סומך], שנשאר השליח בגדר שליח לקבלה.

אי נמי [או גם כן] אם היה אומר רב נחמן שהיא מגורשת משעה שמגיע הגט לידה, היינו באים ללמוד: אדיבורא דידיה קא סמיך [על הדיבור שלו, של השליח, הוא הבעל סומך] ונעשה השליח, כדבריו, שליח להולכה בלבד. אלא הכא [כאן], זה שהגט אינו גט, אינו משום שהבעל סומך על דיבור זה או אחר, אלא משום דעקריה [שעקר] שליח לשליחותיה [את שליחותו] לגמרי הוא, וכיצד? — בזה שאמר: שליח לקבלה הוינא [הריני], הריהו כאומר: שליח להולכה לא הוינא [אהיה], שאיני רוצה לטרוח ולהביא לה את הגט. ואם כן, גם כאשר אחר כך נמלך והוליך את הגט לאשה, הרי לא עשה זאת לא בשליחות האשה ואף לא בשליחות הבעל, ולכן אין ללמוד מכאן כלל על דברי מי הבעל סומך.

על דברי רב נחמן האמורים למעלה אמר רב הונא בר חייא, תא שמע [בוא ושמע] ממשנתנו: האומר: "התקבל גט זה לאשתי" או שאומר "הולך גט זה לאשתי", אם רצה הבעל לחזור — יחזור. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] אם רצה לחזור בו, הא [הרי] אם לא רצה — הוי [הריהו] גט,

ואמאי [ומדוע] כאשר אמר הבעל "התקבל" הרי זה גט? הא [הרי] בעל לאו [לא] בר שויא [בר מינוי, יכול למנות] שליח לקבלה הוא! אלא אמרינן [אומרים אנו] כך: כיון שנתן עיניו לגרשה והחליט לעשות זאת, מימר [אמור] שאמר בליבו: תיגרש כל היכי דמגרשה [תתגרש בכל אופן שמועיל שתתגרש בו], אם בקבלה ואם בהולכה, ואין הלשון "התקבל גט לאשתי" מעכבת בדבר. הכא נמי [כאן גם כן] במקרה שדן בו רב נחמן, כיון שנתן עיניו לגרשה, מימר [אמור] שאמר: תיגרש כל היכי דמגרשה [תתגרש בכל אופן שמתגרשת] על ידו!

ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]?! התם [שם] בענין של האומר "התקבל לי גט לאשתי" אדם יודע שאין שליחות לקבלה נעשית על ידי הבעל, וגמר בליבו ונתן לשם הולכה, ו"התקבל" שאמר משמעו קבלת הגט לידיו לצורך הולכה לאשה, ולא מעשה גירושין באותה קבלה. אולם הכא — טעי [כאן הוא טועה] וסומך על דיבורו של השליח שאמר לו שהינו שליח קבלה של האשה.

אמר רבא, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: קטנה שאמרה לשליח: "התקבל לי גיטי" — אינו גט עד שיגיע גט לידה, שאין בכוחה של קטנה לעשות שליח. ונדייק מכאן: כי מטי גיטא [כאשר מגיע הגט] לידה מיהא מגרשה [על כל פנים היא מגורשת], ואמאי [ומדוע]? והא לאו [והרי לא] שליח להולכה שוייה [מינה אותו הבעל]! אלא אמרינן [אומרים אנו]: כיון שנתן עיניו לגרשה, מימר [אמור] אמר בליבו: תיגרש כל היכי דמגרשה [תתגרש בכל אופן שמתגרשת] ונעשה השליח שליח הולכה שלו. הכא נמי [כאן גם כן] בדינו של רב נחמן כיון שנתן עיניו לגרשה, מימר [אמור] אמר בליבו: תיגרש כל היכי דמגרשה [תתגרש בכל אופן שמתגרשת]!

ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]?! התם [שם] בקטנה אדם יודע שאין שליחות לקטן, וגמר בליבו ונתן לה לשליח זה לשום (לשם) הולכה דידיה [שלו], שהוא מינה את האיש כשליח שלו להולכה, הכא טעי [כאן בדינו של רב נחמן הוא טועה] בדיבורו של השליח.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: אמרה האשה לשליח "הבא לי גיטי" והשליח אומר: "אשתך אמרה התקבל לי גיטי", או אמרה האשה: "התקבל לי גיטי" והשליח בא ואומר: "אשתך אמרה הבא לי גיטי", והוא, הבעל, אמר לשליח באחד הלשונות הללו: "הולך, ותן לה, זכי לה, והתקבל לה", אם רצה הבעל לחזור — יחזור, ואולם משהגיע גט לידה — הריהי מגורשת.

מאי לאו [האם אין] הכוונה בברייתא שלשונות קבלה שבדברי הבעל ("זכי לה", "התקבל לה") נאמרים ביחס ללשון קבלה שבדברי השליח ("אשתך אמרה התקבל"), וכן לשונות הולכה של הבעל ("הולך ותן לה") נאמרים כלפי לשון הולכה של השליח ("אשתך אמרה הבא")? ונפסק בברייתא שהגט חל משיגיע לידה. ואם כן במקרה של קבלה וקבלה נסתרים דברי רב נחמן שאם אמרה האשה "הבא" והשליח שינה ואמר "אשתך אמרה התקבל" שאין האשה מגורשת אף משהגיע הגט לידה!

ודוחים: לא, מדובר בברייתא שהבעל נקט בלשון קבלה לעומת לשון הולכה של השליח, וכדברי האשה, וכן לשון הולכה לעומת לשון קבלה של שליח וכדברי האשה, ומשום כך האשה מגורשת.

ומקשים: אי [אם] מדובר בלשון קבלה של הבעל כלפי לשון הולכה של השליח, וטעמו של דבר — לפי שאף האשה נקטה בלשון "התקבל" — אם כן מכי מטי גיטא לידיה לאלתר ליהוי גיטא [כשמגיע הגט לידו של השליח מייד יהיה גט], שהרי השליח נשאר שליח קבלה! ואולם הברייתא אומרת שאין הגט חל אלא רק משעה שיגיע ליד האשה. שמעת מינה [לומד אתה מכאן] דאדיבורא דידיה קא סמיך [שעל הדיבור שלו, של שליח, הוא סומך] ועושה אותו שליח להולכה בלבד, וכפי שרצינו להסיק לעיל מדברי רב נחמן!

ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]?! התם קאמר ליה [שם אומר לו] "הילך כמה שאמרה" ונמצא שתלה במפורש בהוראת האשה, הכא [כאן] מי קאמר ליה [האם אומר לו] "הילך כמה שאמרה"? אלא הוא נותן גט סתם, וסומך על דיבורו של השליח.

תנו רבנן [שנו חכמים], אמרה האשה לשליח: "התקבל לי גיטי", והשליח בא ואמר לבעל: "אשתך אמרה התקבל לי גיטי", והוא, הבעל, אומר: "הולך, ותן לה, זכי לה והתקבל לה", אם רצה הבעל לחזור בו — לא יחזור, שהרי מייד כשנתן לשליח הקבלה — חל הגט. ר' נתן אומר: אם אמר הבעל "הולך, ותן לה", רצה לחזור — יחזור, שעשה אותו שליח הולכה, וכל עוד לא הגיע הגט לידי האשה יכול הבעל לחזור בו. אבל אם אמר: "זכי לה והתקבל לה", אם רצה לחזור — לא יחזור.

רבי אומר: בכולן אם רצה לחזור — לא יחזור, לפי שחל הגט מייד בשעה שהגיע לידי השליח. אבל אם אמר לו לשליח במפורש: "אי איפשי (אין רצוני) שתקבל לה, אלא הולך ותן לה", אם רצה לחזור — יחזור.

ותוהים: דעת רבי היינו תנא קמא [זוהי דעת התנא הראשון]! ומשיבים: איבעית אימא [אם רצונך לומר]: לשון "אי איפשי" אתא לאשמועינן [בא להשמיע לנו], שאם הוא מסרב במפורש לעשותו שליח קבלה ועושה אותו שליח הולכה — הריהו מבטל את שליחותו הקודמת. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו]: מאן תנא קמא [מיהו התנא הראשון] — רבי והרי זה כמפרש ואומר: שרבי אומר.

א איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים]: בעל האומר "הילך" (הא לך), לדעת ר' נתן, האם כ"זכי" דמי [כאילו אומר "זכה" הוא נחשב] ואינו יכול לחזור בו, או לאו כ"זכי" דמי [לא כ"זכה" הוא נחשב]?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: האומר "התקבל גט זה לאשתי" או "הולך גט זה לאשתי", אם רצה לחזור — יחזור. האשה שאמרה: "התקבל לי גיטי", אם רצה הבעל לחזור — לא יחזור.