סקר
ממתי אתה בדף היומי?






 

פירוש שטיינזלץ

אמר ליה [לו] בעל הבית: לא. אמר ליה [לו] בר קמצא: יהיבנא [אתן] לך דמי פלגא דסעודתיך [חצי סעודתך] ובלבד שלא תוציאני! אמר ליה [לו]: לא. אמר ליה [לו]: יהיבנא [אתן] לך דמי כולא סעודתיך [כל סעודתך]! אמר ליה [לו]: לא, ולבסוף נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה [אחזו בידו והעמידו והוציאו החוצה].

אמר בר קמצא: הואיל והוו יתבי רבנן [והיו יושבים שם חכמים] ולא מחו ביה [בו] אף על פי שראו כיצד הוא מביישני, שמע מינה קא ניחא להו [למד אתה מכאן שנוח להם] בדבר כזה. איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא [אלך, ואלשין עליהם בבית המלך]. אזל [הלך] למלכות אמר ליה [לו] לקיסר: מרדו בך יהודאי [היהודים]! אמר ליה [לו]: מי יימר [יאמר, יוכיח] שכן הוא? אמר ליה [לו]: נסה אותם בכך, שדר להו קורבנא, חזית אי מקרבין ליה [שלח להם קרבן לכבוד המלכות, ותראה אם מקריבים אותו].

אזל שדר בידיה עגלא תלתא [הלך הקיסר, שלח בידו עגל משולש מובחר]. בהדי דקאתי [בזמן שבא] בר קמצא משם שדא ביה מומא [הטיל בו מום] בניב שפתים, בשפתיו של העגל, ואמרי לה [ויש אומרים] בדוקין (בעפעפיים) שבעין, דוכתא דלדידן הוה מומא [מקום שבשבילנו הוא נחשב למום] ולדידהו לאו מומא הוא [ולהם, לדעת הגויים, אינו מום] ולכן כשהביא אותו לא יכלו להקריב אותו במקדש, משום שהוא בעל מום, ולא יכלו להסביר למלכות שהוא בעל מום מפני שבעיני הגויים הוא לא נחשב למום.

סבור רבנן לקרוביה [חשבו חכמים להקריב אותו] בכל זאת משום שלום מלכות. אמר להו [להם] ר' זכריה בן אבקולס, אם כך, י אמרו האנשים מעתה: בעלי מומין קריבין לגבי מזבח! אמרו החכמים: אם כן, אם לא נקריב אותו, צריך לעשות משהו ביחס לבר קמצא, סבור [[חשבו] חכמים למיקטליה [להרוג אותו] כדי שלא ליזיל ולימא [ילך ויאמר] למלכות. אמר להו [להם] ר' זכריה, י אמרו האנשים מעתה שמי שמטיל מום בקדשים יהרג! וכיון שכך, לא עשו דבר, ונתקבלה ההלשנה על ידי המלכות, והתחילה המלחמה.

אמר ר' יוחנן: ענוותנותו (יראת השמים, צדקותו) של ר' זכריה בן אבקולס, היא שהחריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו.

א שדר עלוייהו [שלח עליהם] את נירון קיסר. כי קאתי [כאשר בא] לירושלים רצה לנסות בגורל, שדא גירא [זרק חץ] למזרחאתא [בא] החץ ונפל בכיוון ירושלים, זרק למערבאתא [בא] נפל בירושלים, וכך עשה לכל ארבע רוחות השמים — ובכל פעם אתא [בא] ונפל החץ בירושלים.

ניסה עוד גורל: אמר ליה לינוקא [אמר לו לתינוק]: פסוק לי פסוקיך שלמדת היום. אמר ליה [לו] את הפסוק: "ונתתי את נקמתי באדם ביד עמי ישראל" (יחזקאל כה, יד). אמר נירון: קודשא בריך הוא בעי לחרובי ביתיה [הקדוש ברוך הוא רוצה להחריב את ביתו], ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא הוא רוצה לקנח את ידיו באיש הזה, בי], שלבסוף איענש על שהייתי השליח לעשות זאת. ערק ואזל ואיגייר [ברח והלך והתגייר], ונפק מיניה [ויצא ממנו] לבסוף ר' מאיר.

ב שדריה עילוייהו [שלח עליהם] את אספסיינוס קיסר. אתא, צר עלה תלת שני [בא, צר עליה על ירושלים שלוש שנים]. הוו [היו] בה, בירושלים, הנהו תלתא עתירי [שלושה עשירים אלה]: נקדימון בן גוריון, ובן כלבא שבוע, ובן ציצית הכסת. ומסבירים את שמותיהם: נקדימון בן גוריוןשנקדה לו חמה בעבורו, כמסופר, שזרחה לו השמש שלא בזמנה כדי להצילו מהפסד גדול. בן כלבא שבוע — כך קראו לו, שכל הנכנס לביתו כשהוא רעב ככלב, יוצא כשהוא שבע. בן ציצית הכסתשהיתה ציצתו נגררת על גבי כסתות, שלא היה הולך ברחוב על הארץ אלא היו שמים לפניו כסתות. איכא דאמרי [יש שאומרים]: שהיתה כסתו מוטלת בין גדולי רומי, שהיה יושב ביניהם.

ועשירים אלה התנדבו לעזור, חד [אחד] מהם אמר להו [להם]: אנא זיינא להו בחיטי ושע רי [אני אזון אותם, את בני העיר, בחיטים ושעורים], וחד [ואחד] אמר להו [להם]: אני אזון אותם בדחמרא ובדמלחא ומשחא [ביין ובמלח ובשמן], וחד [ואחד] אמר להו [להם]: בדציבי [בעצים] שאספק לכולם. ומעירים: ושבחו רבנן לדציבי [ושיבחו חכמים את זה שנתן עצים] שזו הוצאה גדולה מאד. שרב חסדא כל אקלידי הוה מסר לשמעיה [כל המפתחות של ביתו היה מוסר לשמשו], בר מדציבי [חוץ מהמפתח של מחסן העצים] שחשב שהוא חשוב ביותר. דאמר [שכן היה אומר] רב חסדא: אכלבא דחיטי בעי שיתין אכלבי דציבי [מחסן אחד של חיטים צריך ששים מחסנים של עצים] כדי לאפות אותם כראוי. הוה להו למיזן עשרים וחד שתא [היה להם במחסניהם מזון כדי לזון את הנצורים עשרים ואחת שנים].

הוו בהו הנהו בריוני [היו בהם, באנשי ירושלים, בריונים], אמרו להו רבנן [להם חכמים]: ניפוק ונעביד שלמא בהדייהו [נצא ונעשה שלום איתם, עם הרומאים]. לא שבקינהו [הניחו להם]. אמרו להו [להם] הבריונים: ניפוק ונעביד קרבא בהדייהו [נצא ונעשה מלחמה איתם], אמרו להו רבנן [להם חכמים]: לא מסתייעא מילתא [יסתייע הדבר] ומוטב שנחכה עד שיסור המצור. קמו קלנהו להנהו אמברי דחיטי ושע רי, והוה כפנא [עמדו הבריונים שרפו את המחסנים הללו של החיטים והשעורים, ונהיה רעב] ועשו זאת כדי להכריח את האנשים לצאת למלחמה.

ג ועל רעב זה מסופר: אשה אחת ושמה מרתא בת בייתוס עתירתא [עשירה] שבירושלים הויא [היתה]. שדרתה [שלחה] לשלוחה ואמרה ליה [לו]: זיל אייתי [לך הבא] לי סמידא [סולת]. אדאזל איזדבן [עד שהלך נמכרה הסולת]. אתא [בא] אמר לה: סמידא ליכא, חיורתא איכא [סולת אין, קמח יש], אמרה ליה [לו]: זיל אייתי [לך הבא] לי קמח. אדאזל אזדבן [עד שהלך נמכר הקמח]. אתא [בא] ואמר לה: חיורתא ליכא, גושקרא איכא [קמח אין, סובין יש]. אמרה ליה [לו]: זיל אייתי [לך הבא] לי. אדאזל אזדבן [עד שהלך נמכר] גם זה. אתא [בא] ואמר לה: גושקרא ליכא, קימחא דשע רי איכא [סובין אין, קמח שעורים יש]. אמרה ליה [לו]: זיל אייתי [לך הבא] לי קמח שעורים. אדאזל איזדבן [עד שהלך נמכר] גם זה.

הוה שליפא מסאנא [היתה חלוצת נעל, יחפה] באותה שעה, אמרה: איפוק ואחזי אי משכחנא מידי למיכל [אצא ואראה אם אמצא דבר מה לאכול], איתיב לה פרתא בכרעא [התיישב לה גלל ברגלה] ומתה, מכיון שהיתה כל כך מפונקת והגועל גרם לה למות.

קרי עלה [קרא עליה] רבן יוחנן בן זכאי כתוב זה שבפרשת הקללות שבתורה: "הרכה בך והענגה אשר לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ מהתענג ומרוך" (דברים כח, נו). איכא דאמרי [יש שאומרים]: לא גלל היה זה, אלא גרוגרות של ר' צדוק אכלה, ואיתניסא [ונאנסה, חלתה] ומחמת גועל מתה. ומה הן הגרוגרות הללו? — שר' צדוק יתיב ארבעין שנין בתעניתא [ישב ארבעים שנים בתענית] ובתפילה שלא ליחרב [תחרב] ירושלים, וכל כך רזה גופו מן התעניות כי הוה אכיל מידי הוה מיתחזי מאבראי [שכאשר היה אוכל דבר היה נראה בולט מבחוץ]. וכי הוה בריא, מייתי ליה [וכאשר היה אוכל לאחר הצום, היו מביאים לו] גרוגרות, מייץ מייהו ושדי להו [היה מוצץ את מימיהן וזורק אותן], וזוהי הגרוגרת שמצאה מרתא בת בייתוס.

מספרים: כי הוה קאי ניחא נפשה [כאשר מתה], אפיקתא לכל דהבא וכספא [הוציאה את כל הזהב והכסף] שלה שדיתיה בשוקא [זרקה אותו בשוק], אמרה: האי למאי מיבעי לי [זה למה אני צריכה]! והיינו דכתיב [וזהו שנאמר]: "כספם בחוצות ישליכו... לא יוכל להצילם ביום עברת ה', נפשם לא ישבעו ומעיהם לא ימלאו" (יחזקאל ז, יט).

ד מסופר: אבא סקרא ריש בריוני [ראש הבריונים] של ירושלים, בר אחתיה [בן אחותו] של רבן יוחנן בן זכאי הוה [היה], שלח ליה [לו] רבן יוחנן בן זכאי: תא בצינעא לגבאי [בוא בחשאי אלי]. אתא [בא]. אמר ליה [לו] רבן יוחנן בן זכאי: עד אימת עבדיתו הכי, וקטליתו ליה לעלמא בכפנא [עד מתי אתם עושים כך, והורגים את העולם ברעב]? אמר ליה [לו] אבא סיקרא: מאי איעביד [מה אעשה], דאי אמינא להו מידי קטלו לי [שאם אומר להם דבר יהרגו אותי]! אמר ליה [לו]: חזי לי תקנתא לדידי דאיפוק [ראה איזו תקנה בשבילי שאני אצא] מחוץ לעיר, אפשר על ידי כך דהוי [שתהא] הצלה פורתא [מעטה].

אמר ליה [לו] אבא סיקרא: כך תעשה ותצא מן העיר: נקוט נפשך בקצירי [עשה עצמך חולה], וליתי כולי עלמא ולישיילו [ויבואו הכל וישאלו] בך לשלומך, כבחולה, שיתפרסם הדבר, ואחר כך אייתי מידי סריא ואגני גבך [הבא דבר מסריח והשכב לידך], ולימרו דנח נפשך [ושיאמרו שמתת] ומסריח כבר, וליעיילו בך תלמידך [ויכנסו אצלך, להוציאך, תלמידיך] ולא ליעול בך איניש אחרינא [יכנס אצלך איש אחר] כדי שלא לרגשן [ירגישו] בך דקליל את [שאתה קל], דאינהו ידעי דחייא קליל ממיתא [שהם, הבריונים יודעים שאדם חי קל ממת].

עביד הכי [עשה רבן יוחנן כך], נכנס בו מתחת למיטתו כדי לנושאה ר' אליעזר מצד אחד ור' יהושע מצד אחר, כי מטו לפיתחא [כאשר באו לפתח העיר] בעו למדקריה [רצו השומרים לדקור אותו] כדי לבדוק אם באמת מת הוא, שכן היו עושים. אמר להו [להם] אבא סיקרא: יאמרו הרומאים: רבן דקרו, כלומר, אפילו את רבם הם דוקרים! בעו למדחפיה [רצו לדחוף אותו] לבדוק אולי חי הוא ויצעק מחמת הדחיפה. אמר להו [להם] אבא סיקרא: יאמרו: רבן דחפו! פתחו ליה בבא, נפק [פתחו לו את השער, יצא], כלומר, הוציאו אותו.

כי מטא להתם [כאשר הגיע רבן יוחנן לשם] למחנה הרומאים, אמר לאספסיינוס: "שלמא עלך מלכא, שלמא עלך מלכא" [שלום עליך המלך, שלום עליך המלך]! אמר ליה [לו] אספסיינוס: מיחייבת תרי קטלא [מחויב אתה שתי מיתות], חדא, דלאו מלכא אנא וקא קרית לי מלכא [אחת, שאין אני מלך ואתה קורא לי מלך]! ותו, אי מלכא אנא, עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי [ועוד, אם מלך אני, עד עכשיו מדוע לא באת אלי]? אמר ליה [לו] רבן יוחנן בתשובה לשאלותיו: דקאמרת "לאו מלכא אנא" [מה שאמרת "אין אני מלך"]

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר