"משום נדר אני מוציאך", ומסבירים, קסבר [סבור הוא]: טעמא [הטעם] שאסור להחזירה מאי [מהו] — משום קלקולא [קלקול], שחוששים שמא לאחר שגירשה יאמר שנתברר לו שהיתה זו טעות, ולא נתכוון לגרשה בידיעה זו שהוא יודע עתה ונמצא הגט בטל, ואם נישאה לאחר — נמצאת שנישאה באיסור ובניה ממזרים, לכן אי אמר לה [אם אומר] הכי [כך], שמטעם זה הוא מוציאה — מצי מקלקל לה [יכול לקלקל אותה], ואי [ואם] לא אמר כן בזמן שגירשה — לא מצי מקלקל לה [אינו יכול לקלקל אותה], שלא יקבלו את טענתו.

איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת; אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: צריך שיאמר לה "הוי יודעת שמשום שם רע אני מוציאך ומשום נדר אני מוציאך", ומסבירים: קסבר [סבור הוא]: טעמא מאי [מהו הטעם] שאמרו במשנה שלא יחזירה — כדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות ובנדרים, שקנסו חכמים נשים אלה שנהגו שלא כהוגן, שאם נתגרשו משום כך — לא יוכלו לחזור עוד לבעליהן, הלכך [על כן] צריך למימר [לומר] לה הכי [כך] כדי שישמש הדבר כאזהרה לנשים אחרות.

ומעירים: תניא כלישנא קמא [שנויה ברייתא כלשון ראשונה] של רב יוסף בר מניומי בשם רב נחמן, ותניא כלישנא בתרא [ושנויה ברייתא אחרת כלשון אחרונה].

תניא כלישנא קמא [שנויה ברייתא כלשון ראשונה], אמר ר' מאיר: מפני מה אמרו המוציא את אשתו משום שם רע לא יחזיר ומשום נדר לא יחזיר — שמא תלך ותנשא לאחר ונמצאו לבסוף דברים בדאין, לא היו נכונים, שהשם הרע לא היה נכון, או שניתן היה להפר את הנדר, ויאמר האיש שגירשה: "אילו הייתי יודע שכן הוא, שהשמועה היתה שקר, או שהנדר הוא בר הפרה אפילו אם היו נותנים לי מאה מנה כדי לגרשה — לא הייתי מגרשה", ונמצא הגט בטל ובניה שנולדו לה מבעלה השני — ממזרין, לפיכך אומרים לו מראש: הוי יודע, שהמוציא את אשתו משום שם רע — לא יחזיר, גם אם יוודע לו שהשם הרע שיצא עליה היה שקר, ומשום נדר — לא יחזיר.

וכן תניא כלישנא בתרא [שנויה ברייתא כלשון אחרונה], אמר ר' אלעזר בר' יוסי: מפני מה אמרו המוציא את אשתו משום שם רע לא יחזיר ומשום נדר לא יחזיר? — כדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות ובנדרים, לפיכך, על מנת לפרסם את הדבר, אומרים לו כשמגרשה: אמור לה "הוי יודעת שמשום שם רע אני מוציאך ומשום נדר אני מוציאך".

א שנינו במשנה שר' יהודה אומר: כל נדר שידעו בו רבים — לא יחזיר, ושלא ידעו בו רבים — יחזיר. אמר ר' יהושע בן לוי: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה? מניין לו שיש לחלק בין נדר שידעו בו רבים לבין כזה שלא ידעו בו? — דכתיב [שנאמר] בפרשת הגבעונים: "ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה" (יהושע ט, יח), משמע ששבועה שנעשתה בפני רבים אי אפשר לבטל אותה, וכן אם נדר נדר שיודעים בו רבים — שוב אי אפשר לבטלו.

ורבנן [וחכמים] הסבורים שאף לנדר כזה יש הפרה, משיבים הם על כך: התם [שם], מי [האם] חלה שבועה עילוייהו [עליהם] כלל? כיון שאמרו להו [להם] הגבעונים: "מארץ רחוקה באנו" (יהושע ט, ו) ולא באו מארץ רחוקה, לא חיילה [חלה] שבועה עילוייהו [עליהם] כלל, שהיתה זו שבועה בטעות, והאי דלא קטלינהו [וזה שלא הרגו אותם] כשאר עמי ארץ כנען הרי זה משום קדושת השם, שאם היו הורגים אותם היה בזה חילול שם שמים, במה שלא קיימו את שבועתם, למרות שבעצם לא היתה זו שבועה של ממש.

ושואלים: וכמה הם רבים לענין זה? רב נחמן אמר: שלשה אנשים, ר' יצחק אמר: עשרה.

ומבארים את דבריהם, רב נחמן אמר: שלשה, והוא לומד זאת ממה שאנו לומדים בענין נידה ועוד ש"ימים" (ויקרא טו, כה) — הם שנים, "רבים" (ויקרא טו,כה) — שלשה. ר' יצחק אמר: עשרה, דכתיב [שנאמר] בפרשת הגבעונים, שהוא המקור לענין זה של שבועה בפני רבים: "כי נשבעו להם נשיאי העדה", ועדה היא לפחות עשרה אנשים.

ב שנינו במשנה שר' מאיר אומר: כל נדר שצריך חקירת חכם — לא יחזיר, ושאינו צריך חקירת חכם יחזיר. ואילו ר' אלעזר אומר: לא אסרו זה אלא מפני זה. תניא [שנויה ברייתא], ר' אלעזר אומר: לא אסרו צריך אלא מפני שאינו צריך.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים], מה יסוד מחלוקתם? ומסבירים, ר' מאיר סבר: אדם רוצה, כלומר, לא איכפת לו שתתבזה אשתו בבית דין, ולכן אם הנדר צריך חקירת חכם ויכול החכם להתירה, יש לחשוש שמא יקלקל לה ויטען שלא ידע שיש לנדר זה התרה. אבל בנדר שאינו צריך חקירת בית דין — אינו יכול לטעון כך, ולא יקבלו את טענתו.

ור' אלעזר סבר: אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין ואינו רוצה שאשתו תלך לבית דין על מנת להתיר את נדרה, ואין לחשוש לקלקול שיבוא אם יותר הנדר. אלא שאסרו בנדר שיכול לבטלו בלא ללכת לבית הדין — מפני שבו יכול הבעל לטעון שלא ידע שיכול להפירו. ומפני הגזירה אסרו אף בזה שצריך חקירת בית דין.

ג אמר ר' יוסי בר' יהודה: מעשה בצידן וכו'. מאי תנא דקתני [מה שנה קודם ששנה] מעשה זה? הרי לכאורה למעשה זה אין שייכות עם דברי המשנה הקודמים!

ומשיבים: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך שנויה היא בשלימות]: במה דברים אמורים? — כשנדרה היא — אז אינו יכול להחזירה, אבל אם נדר איהו [הוא] — יחזיר, ואמר ר' יוסי בר' יהודה: מעשה נמי [גם כן] בצידן, באחד שאמר לאשתו: "קונם אם איני מגרשיך" וגירשה, והתירו לו חכמים שיחזירנה מפני תיקון העולם.