דלמא מודה ומיפטר [שמא יודה וייפטר] מחיובו בקנס, שכן המודה בעבירה שחייבים עליה קנס פטור מן הקנס!

וכמו כן תבעי [תישאל] השאלה גם לרבנן [לשיטת חכמים]; עד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן [אומרים חכמים] שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם — אלא כגון פירות דקל, דהשתא מיהא ליתנהו [שעכשיו על כל פנים אינם בעולם], אבל הכא [כאן] הא קאי [הרי עומד, נמצא] השור והא קאי [והרי עומד, נמצא] העבד, ואין צורך במציאות חדשה שתבוא לעולם. אם כן, מאי [מה] הדין?

אמר ר' אבא, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממדרש הלכה על הכתוב המדבר באלה האוכלים כתרומה, שנאמר: "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו" (ויקרא כב, יא), וכך דרשו: "ויליד בית" מה תלמוד לומר? לכאורה מה צורך בכתוב מיוחד לדבר? שהרי אם מי שהוא עבד שהוא קנין כסף בלבד אוכל, יליד בית שנולד לשפחתו של הכהן לא כל שכן?

ומשיבים: אילו כן — רק לפי קל וחומר זה — הייתי אומר: מה קנין כסף רק זה שיש בו שוה כסף — הוא אוכל, אף יליד בית רק זה שיש בו שוה כסף — אוכל, ומנין שאף על פי שאינו שוה כלום? — תלמוד לומר: "יליד בית", מכל מקום.

ועדיין אני אומר מצד שני: יליד בית — בין שיש בו שוה כסף בין שאין בו שוה כסף — אוכל, קנין כסף — אם יש בו שוה כסף — אוכל, אין בו שוה כסף — אינו אוכל. תלמוד לומר: "קנין כספו... ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו" (ויקרא כב, יא), שהכתוב משווה אותם, לומר: מה יליד בית אף על פי שאינו שוה כלום — אוכל בתרומה, אף קנין כספו, אף על פי שאינו שוה כלום — אוכל. עד כאן לשון הברייתא, וממנה עולה כי יש מציאות של עבד שאינו שווה כלום.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שעבד שמכרו רבו לקנס — מכור, מי איכא עבדא דלא מזדבין לקנסא [האם יש עבד שאינו ניתן להימכר לצורך קנס]? שאפילו אם אינו שווה כלום מצד עצמו, יש עדיין שווי כלשהו למכירתו לאחר שיקבל את קנסו! ומשיבים: אין [כן], איכא [יש] מקרה כזה של עבד טרפה (עתיד למות), שכיון שהוא טריפה, גם אם הרג אותו שור — אין משלמים עליו קנס, ולכן אותו עבד אינו שווה כלום, ואף לא למכירה לקנס.

ומקשים: והא חזי למיקם קמיה [הרי ראוי הוא לעמוד לפניו] לשם כבוד, גם אם אינו ראוי לעבוד עבודה אחרת, ואיך ניתן לדבר עליו כעל עבד שאינו שווה כלום! ומשיבים: מדובר פה בעבד שלא רק שהוא טריפה, שאין לו קנס, אלא גם מנוול (מלוכלך) או מוכה שחין שאין זה כבוד לו שיעמוד לפניו, ולכן אינו שווה כלום. ולא נפתרה איפוא השאלה אם חלה מכירת עבד רק לענין הקנס.

א איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקידש אשה בת חורין, מהו הדין? והצדדים בשאלה זו: אם תמצא [תרצה] לומר שבן ישראל שאמר לבת ישראל: "התקדשי לחציי" — מקודשת, הרי זה משום דחזיא לכוליה [שהיא ראויה לכולו], אבל כאן הא לא חזיא לכוליה [הרי אינה ראויה לכולו] לפי שחציו עבד, ולכן אין אלו קידושין כלל.

ולאידך גיסא, אם תמצא [תרצה] לומר שבן ישראל המקדש חצי אשה — אינה מקודשת, ומדוע? משום ששייר בקנינו שהרי בקנין קידושין הוא קונה אשה שלימה ולא חצי אשה, והא [והרי] עבד זה לא שייר בקנינו, אלא קנה כל כמה שיכול לקנות, אם כן יש פה מצד זה שלימות בקנין, מאי [מה] הדין בקידושין אלה?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו: המית שור מי שחציו עבד וחציו בן חורין — נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שקידושיו לאו [אינם] קידושין, ואינו יכול לשאת אשה, יורשין מנא ליה [מניין לו]? אלא ודאי יכול לקדש ולשאת אשה, ועל ידי כך, להעמיד לו יורשים!

אמר רב אדא בר אהבה: כאן מדובר באופן שהשור לא הרגו ממש אלא כשעשאו טרפה, והרי הוא נחשב כמת לענין זה, ומאי [ומה] פירוש "יורשיו" שאמרנו פה — נפשיה [הוא עצמו].

אמר רבא, שתי תשובות בדבר לדחות הסבר זה: חדא [אחת] ש"יורשיו" קתני [שנה] והוא עצמו אינו נקרא "יורשיו". ועוד, כופר הוא המדובר כאן, ואמר ריש לקיש: כופר אין משתלם אלא לאחר מיתה, ולא בחיי הנפגע, אפילו ניזוק קשה כדי שייחשב טריפה! אלא אמר רבא: זה ששנינו שחצי כופר ליורשיו — כוונתו ראוי ליטול ואין לו, שהכוונה לומר שאם היו לו יורשים היו הם ראויים ליטול, אבל כיון שאין לו יורשים — בפועל אין אף אחד מקבל.

ב אמר רבא: כשם שהמקדש חצי אשה — אינה מקודשת, כך מי שהיתה חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה — אין קדושיה קדושין.

מסופר: דרש רבה בר רב הונא הלכה זו ברבים: כשם שהמקדש חצי אשה — אינה מקודשת, כך חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה — אינה מקודשת. אמר ליה [לו] רב חסדא בשאלה: מי דמי [האם דומים הדברים]? התם [שם] המקדש חצי אשה שייר בקנינו, שלא קנה את כל האשה, ולכן אין הקידושין תופסים, אבל הכא [כאן] חציה שפחה וחציה בת חורין שהתקדשה לא שייר בקנינו אלא שזה כל מה שיכול לקנות בה, וממילא הקידושין תופסים!

הדר אוקים [חזר והעמיד] רבה בר רב הונא אמורא עליה [מתורגמן עליו, לפניו] שישמיע את דבריו לרבים, ודרש כך את הכתוב "והמכשלה הזאת תחת ידך" (ישעיהו ג, ו): אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן, ואני עצמי נכשלתי בהוראתי הקודמת, והנני חוזר בי מדברי ואומר שאף על פי שאמרו חכמים שהמקדש חצי אשה — אינה מקודשת, אבל חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה — קדושיה קדושין. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — התם [שם] במקדש חצי אשה שייר בקנינו, הכא [כאן] במקדש חציה שפחה וחציה בת חורין לא שייר בקנינו.

אמר רב ששת בניגוד לכך: כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת, כך חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה — אין קידושיה קידושין. ואם לחשך אדם לומר (אם יבוא אדם לומר לך ולהקשות על כך), ממה ששנינו במשנה: איזו היא שפחה חרופה הכתובה בתורה? זו שחציה שפחה וחציה בת חורין המאורסה לעבד עברי, אלמא [מכאן] שבת איתרוסי [אירוסין] היא! אמור לו שאין מכאן ראיה כלל: כלך (לך) אצל שיטת ר' ישמעאל, שהוא אומר שאין מדובר פה בחציה שפחה אלא בשפחה כנענית המאורסה לעבד עברי מדובר.

ועל כך יש לשאול: וכי שפחה כנענית בת איתרוסי [אירוסין] היא? אלא מאי אית לך למימר [מה יש לך לומר]? מאי [מה] פירוש "מאורסת" בענין זה — כוונתו שמיוחדת לו, ונעשתה כאשתו, הכא נמי [כאן גם כן] בלשון המשנה, מאי [מה] פירוש "מאורסת" — מיוחדת ולא אירוסין ממש.

אמר רב חסדא: מי שהיתה חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ואחר כך נשתחררה כולה, וחזרה ונתקדשה לשמעון אחיו, ומתו שניהם בלא בנים — מתייבמת ללוי האח השלישי, משום שהיא נחשבת לאשתו הגמורה של אחד מאחיו בלבד,