ומתרצים: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? כשיטת ר' מאיר היא, שאמר: אין אדם מוציא דבריו להקדש לבטלה. ואם הקדיש דבר, אף שלא הקדישו בלשון הראויה, אנו מפרשים את דבריו באופן שלא יהיו דבריו לריק, ולכן אף שלא אמר האדון שמקדיש את העבד לדמים — אנו מפרשים כך את דבריו. ואילו רב סבור כדעת חכמים החולקים עליו, ולדעתם אין העבד קדוש.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר לפרש], דקתני סיפא [שכן שנה בסופה של הברייתא]: וכן הוא, אדם בן חורין, שהקדיש עצמו — עושה ואוכל ממעשה ידיו, שלא הקדיש אלא דמיו (שוויו) ולא את גופו. ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שברייתא זו כשיטת ר' מאיר היא — שפיר [יפה] מובנת הברייתא כולה, שגם כאשר הקדיש את עצמו מפרשים שהתכוון לסוג הקדש שיש בו משמעות.

אלא אי אמרת רבנן [אם אתה אומר ששיטת חכמים] היא, בשלמא [נניח] את הרישא העוסקת במקדיש עבדו נוכל לפרש — שכן לדמי קאי [לדמים הוא עומד] ולכן מסתבר שכאשר הוא מקדיש אותו יש לפרש שהוא מקדיש את דמיו, אלא הסיפא העוסקת במקדיש את עצמו — וכי איהו [הוא עצמו] לדמי קאי [לדמים הוא עומד]? הרי אין בן חורין עומד לכך! אלא בוודאי יש לפרש את הברייתא כשיטת ר' מאיר.

ומציעים: לימא כתנאי [האם לומר שיש מחלוקת תנאים] בבעיה זו של מקדיש עבדו? ששנינו: המקדיש עבדו — אין מועלין בו, בעבד, ששימוש בו אינו נחשב מעילה בהקדש. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מועלין בשערו. מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בדבר זה הם חלוקים], דמר סבר [שחכם זה, רבן שמעון בן גמליאל, סבור]: קדוש, כלומר, חלה עליו קדושה, ולכן יש בו דין מעילה כבכל הקדש, ומר סבר [וחכם זה, תנא קמא, סבור]: לא קדוש?

ותוהים: ותסברא [וכי סבור אתה] שאפשר לפרש כן? אם כן האי [זו] הלשון "מועלין בו" ו"אין מועלין בו" השנויה במחלוקתם אינה לשון ראויה, האי [זו] הלשון "קדוש" ו"אינו קדוש" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר] שכן בזה עיקר מחלוקתם!

אלא, דכולי עלמא [לדעת הכל] צריכים לומר שהעבד אכן קדוש, שההקדש חל, ולא כדעת רב, והכא בהא קמיפלגי [וכאן בזה נחלקו], דמר סבר [שחכם זה, תנא קמא, סבור] שעבדא כמקרקעי דמי [עבד כקרקעות הוא נחשב], שהרי הושוו עבדים לקרקעות לכמה דברים, וכשם שאין מעילה בקרקעות אף אין מעילה בעבדים, ומר סבר [וחכם זה, רבן שמעון בן גמליאל, סבור] כמטלטלי דמי [כמטלטלים הוא נחשב] ומשום כך יש דין מעילה בעבדים כמו במטלטלים.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש את מחלוקתם, אדמיפלגי [עד שהם נחלקים] בשערו של העבד אם מועלים בו או לא, ליפלגו [שיחלקו] בגופו עצמו אם מועלים או אין מועלים בו!

אלא, כך צריך לומר: דכולי עלמא [לדעת הכל] עבדא כמקרקעי דמי [העבד כקרקעות הוא נחשב] וממילא אין בו מעילה, והכא [וכאן] בשערו העומד ליגזז קמיפלגי [נחלקו], האם הוא נחשב עדיין כחלק מן העבד. מר סבר [חכם זה, רבן שמעון בן גמליאל, סבור] שכגזוז דמי [הוא נחשב] ואינו נחשב עוד כחלק מן העבד, ואם כן, כתלוש הוא, וחל עליו דין מעילה כבכל המיטלטלים, ומר סבר [וחכם זה, תנא קמא, סבור]: לאו [לא] כגזוז דמי [הוא נחשב] אלא כמחובר בעבד כל עוד לא נגזז בפועל, ואף השיער נחשב כקרקעות, ומשום כך אין מועלים בו.

ומציעים: לימא הני תנאי כהני תנאי [האם לומר שתנאים אלה שנחלקו כמחלוקת תנאים אלה האחרים]? דתנן [שכן שנינו במשנה], ר' מאיר אומר: יש דברים שהם כקרקע מבחינת צורתם ואינן כקרקע מבחינת דינם, ואין חכמים מודים לו, כיצד? — אם טוען אדם כלפי חבירו: "עשר גפנים טעונות (נושאות פירות) מסרתי לך לשמירה ", והלה אומר: "אינן אלא חמש" — ר' מאיר מחייב את הנתבע בשבועה, כדין כל מודה במקצת, וחכמים אומרים: כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, ואין נשבעים על כפירת קרקעות.

ועל כך אמר ר' יוסי בר' חנינא: בענין ענבים העומדות ליבצר איכא בינייהו [יש ביניהם] מחלוקת, ולא בכל עצים נושאי פרי, שר' מאיר סבר [סבור]: כיון שהן עומדות להיבצר — כבצורות דמיין [הן נחשבות] ומשום כך דינן כתלושות, ונשבעים על מיטלטלים. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: לאו [לא] כבצורות דמיין [נחשבות] ודינן כקרקע ולפיכך אין נשבעים עליהן. ואם כן, האם יש לומר שבמחלוקת רבן שמעון בן גמליאל וחכמים הם חלוקים?

ודוחים: אין בהכרח לומר שהמחלוקת בברייתא ביחס לשערו של עבד היא כמחלוקת במשנה ביחס לענבים, כי אפילו תימא [תאמר] כר' מאיר במשנה בענין ענבים העומדות להיבצר, שלדעתו נחשבות כבצורות — אין מכאן ראיה לשערו של עבד העומד להיגזז, כי עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' מאיר התם [שם] שפירות העומדים להיתלש נחשבים כתלושים אלא דווקא בענבים, שכל כמה דקיימין [שהם נמצאים, נשארים] יותר על העץ לאחר בישולם הם מיכחש כחישי [מצטמקים יותר] ונפסדים בכך, אבל הכא [כאן], בשיער, כל כמה דקאי [שהוא נמצא] יותר על העבד אשבוחי משבח [משתבח הוא] ולכן אין לומר שהוא כגזוז.

ובקשר לדברי רב שנאמרו מקודם שהמפקיר עבדו יצא לחירות, מסופר: כי סליק [כאשר עלה] ר' חייא בר יוסף מבבל לארץ ישראל, אמר להאי שמעתא [את ההלכה הזו] של רב שהמפקיר עבדו יצא לחירות קמיה [לפני] ר' יוחנן. אמר ליה [לו] ר' יוחנן בתמיהה: האמנם אמר רב הכי [כך]? ותוהים על כך: וכי הוא, ר' יוחנן עצמו, לא אמר הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] עולא אמר ר' יוחנן: המפקיר עבדו יצא לחירות, וצריך גט (שטר) שחרור, אם כן, מדוע הוא תמה על רב?!

ומשיבים: לא היתה בדבריו תמיהה אלא הכי קאמר ליה [כך אמר לו] לר' חייא בר יוסף: האמנם אמר רב כוותי [כמותי]? ונהנה לשמוע שגם רב סבור כך. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] באופן אחר: לא סיימוה את ההלכה קמיה [לפניו], לפני ר' יוחנן, שלדעת רב צריך העבד גט שיחרור. אמר ליה [לו] לר' חייא בר יוסף: וכי לא אמר רב כי צריך גט שחרור? ור' יוחנן לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר עולא אמר ר' יוחנן : המפקיר עבדו יצא לחירות, וצריך גט שחרור.

א גופא [לגופה] של אותה הלכה שהזכרנו, אמר עולא אמר ר' יוחנן: המפקיר עבדו — יצא בכך העבד לחירות, וצריך גט שיחרור כדי לשחררו לגמרי ולהתירו לשאת אשה מישראל.

איתיביה [הקשה לו] ר' אבא לעולא ממה ששנינו בברייתא: גר שמת ובזבזו (בזזו) ישראל נכסיו, שהרי אין לו יורשים ונכסיו נעשו הפקר וכל אחד יכול לזכות בהם, והיו בהן, בין הנכסים, עבדים, בין שהיו עבדים גדולים ובין קטנים — קנו עצמן והריהם בני חורין, משום שגם הם זוכים מן ההפקר וזכו בעצמם. אבא שאול אומר: עבדים גדולים — קנו עצמן בני חורין, קטנים — כל המחזיק בהן, זכה בהן.

ולשיטת ר' יוחנן יש לשאול: וכי מי כתב גט שחרור לאלו שנעשו בני חורין? והרי בעליהם הגר מת בלא ששיחררם. משמע שעל ידי זה שהעבד נעשה כהפקר הוא יוצא לחירות לגמרי, ואינו צריך כתב שיחרור!

אמר עולא: דמי האי מדרבנן כדלא גמרי אינשי שמעתא [דומה זה מן החכמים, ר' אבא, כמו אנשים שלא למדו הלכה], ולא ענה לו כלל על שאלתו, מפני שחשב שאינו ראוי לתשובה על שאלה זו. ושואלים: וטעמא מאי [וטעם הדבר מהו]? מדוע במקרה כזה אכן אין העבדים צריכים גט שיחרור? אמר רב נחמן, קסבר [סבור] עולא: עבדו של גר הוא לענין זה כי [כמו] אשתו של גר, מה אשתו משתלחה (מותרת) במותו בלא גט, ואינה צריכה גט להפקיע את איסורה, אף עבדיו משתלחים (משתחררים) בלא גט.

ומקשים: אי הכי [אם כך], אם אתה משווה לענין זה עבד לאשה, מדוע נאמר הדבר דווקא בעבדו של גר? אפילו ישראל נמי [גם כן] היה צריך להיות שבמות האדון ישתחררו עבדיו לגמרי בדומה לאשתו! ומשיבים: בעבדים אמר קרא [הכתוב]: "והתנחלתם אתם לבניכם אחריכם לרשת אחזה" (ויקרא כה, מו) ומשום כך יש זכות לבנים בעבדים, ולכן אינם יוצאים לחירות במיתת האדון, אבל גר אין לו יורשים.

ומקשים: אי הכי [אם כן], המפקיר עבדו ואחר כך מת, נמי [גם כן] לא יצטרך גט שיחרור, שהרי שוב אין כאן נחלה לבנים, אלמה [מדוע] אמר אמימר: המפקיר עבדו ומת — אותו העבד אין לו תקנה, שאין מי שישחרר אותו? ואומרים: דאמימר קשיא [זו שאמר אמימר אכן קשה] על הסברו של רב נחמן לדברי עולא.

אמר ר' יעקב בר אידי אמר ר' יהושע בן לוי: הלכה כאבא שאול בענין גר שמת והשאיר עבדים. אמר ליה [לו] ר' זירא לר' יעקב בר אידי: