בולי — אלו עשירים, וראיה לדבר — דכתיב [שנאמר]: "ושברתי את גאון עזכם" (ויקרא כו, יט), ותני [ושנה] רב יוסף על פסוק זה: אלו בולאות שביהודה, משמע שבולאות הם עשירים. בוטי — אלו העניים, וראיה לדבר שלשון זו קשורה בעני הזקוק להלוואה — דכתיב [שנאמר]: "ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון... העבט תעביטנו" (דברים טו, ז—ח), כלומר, הלוה לו. ופרוזבול הריהו לצורך תקנת העשירים — שלא יישמט מילווה שהלוו לעני, ולצורך תקנת העניים — שלא יימנעו מלהלוות להם. אמר ליה [לו] רבא ללעוזא [ללועז, דובר יוונית]: מאי [מה] פירוש "פרוסבול"? אמר ליה [לו] פורסא דמילתא [תקנת הדבר].

א אמר רב יהודה אמר שמואל: יתומין אין צריכין פרוסבול על מנת לגבות חובותיהם. וכן תני [שנה בברייתא] רמי בר חמא: יתומין אין צריכין פרוסבול, כיון שרבן גמליאל ובית דינו הריהם כמו אביהן של יתומין, ומשום כך אפשר לומר שכל ענייני היתומים, ובכלל זה שטרותיהם, כבר מצויים ומנוהלים בידי בית דין.

ב תנן התם [שנינו שם] במסכת שביעית: אין כותבין פרוסבול אלא על הקרקע, אם יש ללווה קרקע. ואם אין לו ללווה קרקע — מזכהו המלווה בתוך שדהו קרקע כל שהו כדי שיוכל לכתוב את הפרוזבול. ושואלים: וכמה הוא שיעור זה של כל שהו? אמר רב חייא בר אשי אמר רב: אפילו מקום לגדל בו קלח של כרוב. אמר רב יהודה: אפילו השאילו מקום לתנור ולכירים — כותבין עליו פרוסבול.

ומקשים: איני [האמנם כן הוא] והתני [והרי שנה] הלל: אין כותבין פרוסבול אלא על סמך עציץ נקוב בלבד. ונדייק: נקוב — אין [כן], שעל ידי הנקב הריהו כחלק מן הקרקע, שאינו נקוב — לא, ואולם לדברי רב יהודה

אמאי [מדוע] לא? והא איכא [והרי יש] מקומו של העציץ, ולדברי רב יהודה אף שימוש במקום להניח בו חפץ נחשב לקרקע לענין זה! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לאופן דמנח אסיכי [שמונח העציץ על גבי יתדות] ואם כן, לא השאיל לו מקום בקרקע כלל.

ובאותו ענין מסופר: רב אשי כשהיה מלווה כסף ומבקש לכתוב פרוזבול מקני ליה [היה מקנה לו] ללווה גידמא דדיקלא [גדם של דקל] שנותר מחובר לקרקע וכתב עליה [והיה כותב עליו] פרוסבול. רבנן דבי [החכמים שבבית מדרשו] של רב אשי מסרי מילייהו להדדי [היו מוסרים דבריהם זה לזה] בלי לכתוב פרוסבול, אלא רק בעל פה היו אומרים: הרי אתם בית דין, והחוב מסור לכם. ר' יונתן מסר מילי [דברים] באותו אופן לר' חייא בר אבא, אמר ליה [לו] ר' חייא בר אבין: צריכנא מידי אחרינא [האם צריך אני דבר אחר]? אמר ליה [לו]: לא צריכת [אינך צריך] ודי באמירה בלבד.

ובענין של כתיבת פרוזבול דווקא אם יש קרקע ללווה, מביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים]: אין לו ללווה קרקע, ואולם לערב יש לו קרקע — כותבין עליו פרוסבול. אם גם לו וגם לערב אין להן קרקע, ולחייב לו, שיש אדם אחר החייב ללווה כספים יש לו קרקע — כותבין עליו פרוסבול, משום דברי ר' נתן,

דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' נתן אומר: מנין למי שהיה נושה בחברו מנה שהוא חייב לו, וחברו זה היה גם כן נושה בחברו שלו גם כן מנה, מנין שבית דין מוציאין מזה, מן הלווה האחרון, ונותנין לזה, למלווה הראשון, ואין צורך שכל אחד יתן לנושה הישיר שלו? — תלמוד לומר בקשר להשבת גזילה: "ונתן לאשר אשם לו" (במדבר ה, ז), ומדייקים מן הלשון "אשם" (חייב), שיש שהכסף ניתן למי שבסופו של דבר חייבים לו, כגון בעל חוב של הנגזל.

ג תנן התם [שנינו במשנה שם] במסכת שביעית: השביעית משמטת את המלוה, בין שהיה זה חוב בשטר בין שלא בשטר. ונחלקו אמוראים בפירוש המשנה, רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: בשטר — הכוונה היא שטר שיש בו אחריות, שעבוד נכסים, שלא בשטר — כוונתו שטר שאין בו אחריות נכסים; כל שכן מלוה על פה שבוודאי השביעית משמטת.

ואילו ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: בשטר — הכוונה היא שטר שאין בו אחריות נכסים, שלא בשטר — כוונתו מלוה על פה. אבל שטר שיש בו אחריות נכסים — אינו משמט, שהרי זה כאילו כבר יש בידו קרקע של הלווה.

תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתם] של ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש: שטר חוב — משמט, ואם יש בו אחריות נכסים — אינו משמט. תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: סיים (הגדיר) לו הלווה למלווה לצורך פרעון החוב שדה אחת בהלוואתו, שעשה שדה זו כמיועדת לפרעון החוב — אינו משמט. ולא עוד אלא, אפילו כתב "כל נכסיי אחראין וערבאין לך" אף שלא ייחד לכך שדה מסויימת — אינו משמט.

מסופר: קריביה [קרובו] של ר' אסי הוה ליה ההוא שטרא דהוה כתיב ביה [היה לו שטר אחד שהיה כתוב בו] אחריות נכסים, אתא לקמיה [בא לפני] ר' אסי, אמר ליה [לו] בשאלה: שטר זה משמט או אינו משמט? אמר ליה [לו]: אינו משמט. שבקיה ואתא לקמיה [הניח אותו ובא לפני] ר' יוחנן ושאלו אותה שאלה. אמר ליה [לו] ר' יוחנן: משמט.

אתא [בא] ר' אסי לקמיה [לפני] ר' יוחנן, אמר ליה [לו]: שטר כזה משמט או אינו משמט? אמר ליה [לו]: משמט, והקשה לו: והא מר [והרי אדוני] הוא שאמר בעצמו ששטר שיש בו אחריות אינו משמט, אמר ליה [לו]: וכי מפני שאנו מדמין וחושבים שכך צריכה להיות ההלכה, נעשה מעשה? אמר ליה [לו]: והתניא כוותיה דמר [והרי שנויה ברייתא כשיטתו של אדוני]! אמר ליה [לו]: דלמא ההיא [שמא אותה ברייתא] כשיטת בית שמאי היא, דאמרי [שהם אומרים] בכלל: שטר העומד לגבות כגבוי דמי [נחשב], ומשום כך אינו משמט, שהרי אותו שטר שוב אין נדון כחוב, שהרי נחשב הוא כבר כפרוע.

ד תנן התם [שנינו שם] במשנה במסכת שביעית: המלוה את חבירו מעות על המשכון, והמוסר שטרותיו לבית דין — אין משמטין. ושואלים: בשלמא [נניח] במקרה של מוסר שטרותיו לבית דין, אנו אומרים: דתפסי להו בי דינא [שתופסים אותם, את השטרות, בית הדין] ובידם לגבות את החוב. אלא מלוה על המשכון מאי טעמא [מה טעם] הדבר שאין החוב נשמט?

אמר רבא: משום דתפס ליה [שהוא, המלווה, תופס לו] משהו מסויים, והרי זה כאילו נגבה החוב. אמר ליה [לו] אביי: אלא מעתה, לפי שיטה זו, אם הלוהו ודר המלווה בחצרו דתפיס ליה [שהוא תופס לו משהו], הכי נמי [כך גם כן] תאמר שלא משמט? והרי אין הלכה כך!

אמר ליה [לו]: שאני [שונה] משכון, דקני ליה [שקונה אותו] המלווה לעצמו מדברי ר' יצחק, שאמר ר' יצחק: מנין לבעל חוב שקונה משכון? — שנאמר בדברי התורה למלווה המשיב את המשכון בלילה: "ולך תהיה צדקה" (דברים כד, יג), ומכאן נלמד שכך הוא, שהרי אם המלווה אינו קונה את המשכון — צדקה מנין? והרי הוא מחזיר לבעליו את השייך לו, אלא מכאן לבעל חוב שקונה משכון, ומה שנותן ללווה הריהו כנותן צדקה משל עצמו.

ה עוד תנן התם [שנינו שם] במסכת שביעית: