בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה גדולה ואחת תרומת מעשר, ומאחר שנאמרו שתיהן יחד, יש היקש והשוואה בין התרומות הללו: כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד (הערכה), ואינו חייב למדוד אותה במדוייק, שהרי מן התורה אין לה שיעור מסויים, וכן ניטלת במחשבה שאינו צריך להפריש אותה בפועל, אלא דיו שחושב להפריש אותה, ואחר כך יתננה, כך תרומת מעשר ניטלת גם באומד וגם במחשבה. וההשוואה מלמדת גם לצד שני: וכשם שיש לו רשות לבעל הבית לתרום תרומה גדולה, כך יש לו רשות לבעל הבית לתרום תרומת מעשר.

א משנה המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשרות, שהוא סומך על הפירות הללו, וכאשר רוצה לתקן טבל שלפניו אומר שכל תרומה שצריך להפריש כדי לתקן טבל זה תבוא מפירות אלה שהניח לצורך זה. או הניח מעות להיות מפריש ולפדות עליהן מעשר שני — הרי זה הולך ומפריש עליהן בחזקת שהן קיימין, ואינו צריך לחשוש שמא אבדו בינתיים הפירות או המעות הללו. אם אבדו בכל זאת — הרי זה חושש לאותם טבלים שתיקן מעת לעת (עשרים וארבע שעות) וצריך להפריש מהם בשנית, וכאשר יבואר בגמרא, אלו דברי ר' אלעזר.

ר' יהודה אומר: בשלשה פרקים (זמנים) בודקין את היין שהניח להפריש ממנו תרומה ומעשרות, שאם החמיץ אינו יכול להפריש ממנו עוד. וזמנים אלה הם: בקידום, כאשר מנשבת רוח קדים של מוצאי החג (חג הסוכות), ובהוצאת סמדר, כאשר נושרים הפרחים ונראים ענבים קטנים כעין אשכולות, ובשעת כניסת מים בבוסר שבוסר הענבים מתמלא בנוזל ("מים"), ובזמנים אלה הקשורים בשינוי מזג האויר יש לבדוק אם לא החמיץ היין.

ב גמרא שנינו שאם אבדו הפירות או המעות חושש להם מעת לעת. ושואלים: מאי [מה] פירוש מעת לעת שאמר ר' אלעזר? ר' יוחנן אמר: מעת לעת של בדיקה, משעה שבדק וגילה שאבדו חושש שמא כבר אבדו עשרים וארבע שעות קודם לכן. ר' אלעזר בן אנטיגנוס אומר משום (בשם) ר' אלעזר בר' ינאי: