ואותביה בכיסתיה [ושם אותו בכיסו] ולא נתנו בינתיים, כיון שחשב דאי מפייסה, תיפייס [שאם תתפייס עימו, תתפייס] ולא יתן לה את הגט, ולבסוף לא התפייסו, ונתן לה את הגט, מאי [מה]? והרי אותם חששות שבגללם התקינו לכתוב זמן בגט קיימים אף שיש בו זמן!

אמר ליה [לו] רבא: לא מקדים אינש פורענותא לנפשיה [אדם פורענות לעצמו], שאין אדם רגיל להכין גט מראש, שאין אדם טורח בדבר שאינו נעים לו להקדימו, ועושה אותו רק כאשר הוא נזקק לכך, ומשום כך לא חששו חכמים למקרה שכזה.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: גיטין הבאים ממדינת הים, דמיכתבי [שכתובים] זמניהם בחודש ניסן ולא מטו [מגיעים] לידי האשה עד חודש תשרי ורק אז הם חלים. אם כן, מה הועילו חכמים בתקנתם? שהרי כל החששות בגט שאין בו תאריך מצויים גם בזה! אמר ליה [לו]: הנהו, קלא אית להו [אלה, קול, פירסום, יש להם], שגט הבא ממדינה רחוקה הכל יודעים שלא חל מזמן כתיבתו, וכשיבוא הדבר לדיון, על האשה להביא עדות על זמן מסירתו.

א איתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בשאלה: מאימתי מונין לגט? כיון שאסרו חכמים לאשה גרושה להינשא עד שיעברו שלושה חודשים מאז שנתגרשה, ממתי מונים שלושה חודשים אלה? רב אמר: משעת נתינה של הגט, ושמואל אמר: משעת כתיבה של הגט.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב נתן בר הושעיא: לדברי שמואל, מעתה יאמרו אנשים בתמיהה: שתי נשים הגרות בחצר אחת שקיבלו גיטיהן באותו זמן, וגט אחד נכתב מוקדם, והשני נכתב מאוחר יותר, זו אסורה עדיין (כי טרם עברו שלושה חודשים מזמן כתיבת גיטה) וזו כבר מותרת!? אמר ליה [לו] אביי: אין זו קושיה, כי זו זמן גיטה מוכיח עליה, וזו זמן גיטה מוכיח עליה.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב, תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של שמואל. ומפרטים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב שמונים משעת הנתינה: השולח גט לאשתו ונשתהה השליח בדרך שלשה חדשים, כשהגיע גט לידה — צריכה להמתין שלשה חדשים נוספים, ולגט ישן (גט שנכתב בשעתו ואחר כך חזר האיש ובא על אשתו) אין חוששין, שהרי לא נתייחד עמה במשך הזמן הזה.

ומאידך גיסא: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של שמואל שמונים משעת כתיבה: המשליש (מניח בידי שליש, ממונה) גט לאשתו, ואמר לו לשליש: אל תתנהו לה אלא לאחר שלשה חדשים, משנתנו לה — מותרת לינשא מיד ואינה צריכה להמתין עוד שלושה חודשים, ולגט ישן אין חוששין, שהרי לא נתייחד עמה.

מסופר כי רב כהנא ורב פפי ורב אשי עבדי [היו עושים] הלכה למעשה שימתינו שלושה חודשים רק משעת הכתיבה, ואילו רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע עבדי [היו עושים] שימתינו שלושה חודשים משעת נתינה. והלכתא [וההלכה] בענין זה, שמונים את הזמן משעת כתיבה.

ב ומביאין מחלוקת נוספת של רב ושמואל בענייני שטרות. איתמר [נאמר] שנחלקו בשאלה: מאימתי ההתחייבות הכלולה בכתובה לשלם לאשה סכום מסויים במקרה של גירושין או מות הבעל משמטת? כלומר, ממתי חל עליה דין חוב העומד לפרעון, וכמו כל שאר החובות, שנת השמיטה משמטת גם אותו? לפי שכל זמן שאין השטר עומד לגבייה אין שביעית משמטת אותו.

רב אמר: משתפגום, משעה שתיקח חלק מן הכתובה את שאר הכסף המגיע לה, ואת שאר הכסף המגיע לה תזקוף כחוב בבית דין, ואז דינו של שטר הכתובה כשאר שטרי חוב, ושביעית משמטתו. ושמואל אמר: אם פגמה (לקחה מקצת) אף על פי שלא זקפה, או שזקפה את כל הכלול בכתובה כחוב אף על פי שלא פגמה — נעשה בכך כחוב ומשמטתו שביעית.

ואף במחלוקת זו תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב, ותניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של שמואל. תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב: מאימתי כתובה משמטת? - משתפגום ותזקוף. אבל אם פגמה ולא זקפה, או זקפה ולא פגמה — אינה משמטת, עד שתפגום ותזקוף.

וכן תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של שמואל: אונס, כלומר, הכסף שמשלם האונס (קנס ושאר נזיקין), וקנס שמשלם המוציא שם רע על אשתו, ופיתוי (הקנס שמשלם המפתה), וכתובת אשה, שזקפן במלוה — משמטין בשביעית, ואם לאו [לא] זקפם במילווה — אין משמטין. מאימתי נזקפים במלוה, מתי נחשבים כענין של הלוואה? — משעת העמדה בדין, שברגע שעמד הנתבע לדין ופסקו בית דין שצריך לשלם, הרי זה נעשה כחוב.

ג ועוד בענייני כתובה, אמר שמואל: כתובה כמעשה בית דין דמיא [היא נחשבת], מה כל מעשה בית דין נכתבין ביום ויכולים שיהיו נחתמין גם בלילה שלאחריו, ואין מקום לחשש שאין זה אותו תאריך, אף כתובה נכתבת ביום ונחתמת בלילה. מסופר: כתובתיה [כתובתו] של ר' חייא בר רב איכתוב [נכתבה] ביום ואיחתום [ונחתמה] בלילה, הוה [היה] רב התם [שם] ולא אמר להו [להם] ולא מידי [דבר, כלום].

ושואלים: לימא [האם לומר, אפשר להסיק], שכשמואל סבירא ליה [סבור הוא] בענין זה? ודוחים: מכאן אין להוכיח, כי עסוקין באותו ענין של הכתובה הוו [היו] עד שעת החתימה בלילה, ובמקרה זה הכל מודים. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אמר ר' אלעזר בר ר' צדוק: לא שנו ששטר הנכתב ביום ונחתם בלילה פסול אלא כשאין עסוקין העדים באותו ענין אבל אם עסוקין הם באותו ענין עד הלילה — כשר.

ד שנינו במשנה שגט שנכתב ביום ונחתם בלילה — ר' שמעון מכשיר. אמר רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' שמעון שמכשיר? קסבר [סבור הוא]: כיון שנתן הבעל עיניו לגרשה, שוב אין לו פירות, ואין הוכחה ברורה יותר שנתן עיניו לגרשה מזה שכותב לה גט. ולשיטתו עולה כי לא זמן החתימה הוא הקובע, אלא זמן כתיבת הגט, ולכן גם אם נחתם לאחר מכן, לא יגרום הדבר נזק שלא כדין ללקוחות, כי ממילא זכות הבעל לפירות כבר פקעה.

אמר ריש לקיש: לא הכשיר ר' שמעון אלא לאלתר, שחתמו את הגט בלילה שלאחר תאריך כתיבתו, אבל מכאן ועד עשרה ימים — לא התיר, ומדוע?