בההיא [באותה] הנאה שיש ללווה דקא משתניא ליה [שמשתנה לו] עתה חובו בין מלוה ישנה למלוה חדשה, כי עכשיו החוב אינו עוד למלווה הראשון אלא לאדם אחר, ונוח לו שיש לו עכשיו נושה חדש שיכול לבקש ממנו ארכה עד שיצטרך לשלם לו את חובו — מכוח הנאה זו גמר ומשעביד נפשיה [גומר בדעתו ומשעבד את עצמו] עכשיו למלווה החדש.

אמר ליה [לו] הונא מר בריה [בנו] של רב נחמיה לרב אשי: אלא מעתה, לפי דבריך, כגון הני דבי בר [אלה האנשים של בית בן] אלישיב דכפתי ושקלי לאלתר [שהם כופתים באזיקים ולוקחים את ממונם מיד] כאשר מגיע זמן פרעון של הלוואה שנתנו, והם בוודאי לא יתנו ללווה ארכה יתירה על זמן ההלוואה הראשונה ואין הוא משעבד עצמו להם, הכי נמי [כך גם כן] תאמר שלא קנו בדרך קנין זו של מעמד שלושתם? שהרי לגבי הלווה אין הבדל בין מילוה הישנה לבין המילוה החדשה.

וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר שכך הוא גם כן], ודין זה אמנם אינו שייך בהם, אם כן נתת דבריך לשיעורין, שחלות קנין "מעמד שלושתם" אינה מוחלטת אלא תלויה כל פעם במידה שנוח לו ללווה להעביר את השיעבוד מאיש אחד לחבירו,

אלא יש לחזור מן ההסברים הקודמים, ולנקוט כפי שאמר מר זוטרא: הני תלת מילי [שלושה דברים אלה] שוינהו רבנן כהלכתא [עשו אותם חכמים כהלכה] בלא טעמא [טעם], כלומר, קבעו הלכה שאין עניינה ברור לנו: חדא [האחד] — הא [זו] של מעמד שלושתם, ואידך [והאחר], זו שאמר רב יהודה אמר שמואל: הכותב כל נכסיו לאשתו במתנה — לא עשאה אלא אפיטרופיא (אפוטרופסית), כלומר, ממונה על הנכסים, אבל לא נתן לה אותם במתנה. ואידך [והאחר], זו שאמר רב חנניא: המשיא אשה לבנו גדול ועושה את משתה החתונה בבית — קנאו הבן לאותו בית.

ובענין זה של מעמד שלושתם מסופר: אמר ליה [לו] רב לרב אחא ברדלא: קבא דמוריקא אית לי גבך [קב של כרכום יש לי אצלך] שאתה חייב לי, יהביה [תן אותו] לפלוני זה, שיקנהו בקנין מעמד שלושתם. והוסיף רב: באפיה קאמינא [בפניו אני אומר] לך שלא הדרנא [אחזור] בי מקנין זה.

ושואלים: מכלל הדברים אתה למד דאי בעי הדר ביה, מצי הדר ביה [שאם היה רוצה לחזור בו, היה יכול לחזור בו] ונמצא שאין מעמד שלושתם קונה קנין גמור? ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: בפניו אני אומר לך דבר זה, שכן דברים הללו הנעשים במעמד שלושתם לא ניתנו לחזרה, שיש בכך נתינה שאין הנותן יכול לחזור בו ממנה.

ושואלים: לשם מה הובאו דברי רב אלה? הא [הרי] כבר אמר רב הלכה זו חדא זימנא [פעם אחת], שאמר רב הונא אמר רב: "מנה לי בידך, תנהו לו לפלוני", במעמד שלשתן — קנה!

ודוחים: אי [אם] קנין מעמד שלושתם היה נלמד רק מההיא [מאותה הלכה] בלבד, הוה אמינא [הייתי אומר] כי הני מילי [דברים אלה] שיש צורך במעמד שלושתם אמורים דווקא במתנה מרובה, שרק בה צריך לעשות דווקא כך, אבל מתנה מועטת לא ליבעי [יצטרך] לעשות אותה בפניו של המקבל, אלא יכול המקנה לתת הוראה בלבד, ובכך ייקנה הדבר לאותו פלוני, שאין מסתבר שיחזור בו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין הדבר כן, ושרק מעמד שלושתם מחיל קנין גמור.

מסופר: הנהו גינאי דעביד חושבנא בהדי הדדי [אותם גננים שעשו חשבון זה עם זה], פש חמש איסתרי זוזי גבי חד מנייהו [נשארו חמישה איסרים אצל אחד מהם] יותר מן המגיע לו, ונמצא חייב סכום זה לאחרים, אמרי ליה [אמרו לו] האחרים: "יהבינהו ניהליה למרי ארעא" [תן אותם, את המעות, לבעל הקרקע], ואמרו זאת באפי מרי ארעא [בפני בעל הקרקע], וקנה מיניה [וקנו ממנו], כלומר, עשו קנין לגבי זה.

לסוף אזל עבד חושבנא בין דיליה לנפשיה [הלך ועשה אותו אדם חשבון בינו לבין עצמו], והתברר לו שלא פש גביה [נשאר אצלו] ולא מידי [דבר], שבאמת לא היה עודף כזה בידיו. אתא לקמיה [בא לפני] רב נחמן לשאול מה לעשות. אמר ליה [לו] רב נחמן: מאי איעביד [מה אעשה] לך? חדא [אחת], שאמר רב הונא אמר רב, שמעמד שלושתם קונה קנין מיידי וכבר קנה בעל הקרקע את המעות. ועוד, הא קנו מינך [הרי עשו קנין איתך].

אמר ליה [לו] רבא: אטו האי מי קאמר "לא יהבינא" [האם אדם זה אומר "איני נותן"], שאינו רוצה לתת מה שהתחייב? הלא "דליכא גבאי" קאמר ["שאין אצלי" הוא אומר], שהרי אמרו לו חביריו לתת חמישה איסרים שנשארו בידו, והוא טוען שכלל לא נשאר בידו סכום כזה! אמר ליה [לו]: אם כן, קנין בטעות הוא זה, וכל קנין בטעות חוזר.

א איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה הבאה, מי שאמר לשלוחו: "הולך מנה לפלוני שאני חייב לו", אמר רב: חייב המשלח באחריותו, ואם יאבד המנה לשליח צריך המשלח לתת מנה אחר לאיש שהוא חייב לו. ואולם אם בא (מבקש) המשלח לחזור בו מנתינה זו לאחר שנתן לשליחו — אינו חוזר. ושמואל אמר: מתוך שחייב המשלח באחריותו, הרי המנה נחשב עדיין ברשותו, ומשום כך אם בא לחזור — חוזר.

ושואלים: לימא בהא קמיפלגי [האם לומר שבדבר זה הם חלוקים], דמר סבר [שחכם זה, רב, סבור]: "הולך" כאילו אמר לו "זכי" דמי ["זכה" נחשב], וזכה השליח מיד בקבלתו עבור המקבל, ולכן אין המשלח יכול לחזור בו. ומר סבר [וחכם זה, שמואל, סבור]: "הולך" לאו כ"זכי" דמי [לא כמו "זכה" הוא נחשב] ומשום שעדיין לא זכה המקבל בדבר, יכול המשלח לחזור בו?

ודוחים: לא, אפשר לומר דכולי עלמא [שלדעת הכל] "הולך" כ"זכי" דמי [כמו "זכה" הוא נחשב], והכא [ואולם כאן] במקרה זה שהאחריות חלה עדיין על המשלח בהא קמיפלגי [בדבר זה הם חלוקים], מר סבר [חכם זה, רב, סבור]: לא אמרינן [אין אנו אומרים]: מיגו [מתוך] שחייב המשלח באחריותו — יכול גם לחזור בו. ומר סבר [וחכם זה, שמואל, סבור]: אמרינן [אומרים אנו] מיגו [מתוך]. שבמקום שאנו מחייבים את המשלח באחריות (כגון בהלוואה) נמצא שאין אנו סבורים שהשליח זכה עבור המקבל זכייה גמורה, וכיון שלא יצא הדבר מרשות המשלח — יכול המשלח אף לחזור בו.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב: מי שאמר לחבירו "הולך מנה לפלוני שאני חייב לו", או שאמר "תן מנה לפלוני שאני חייב לו", או "הולך מנה לפלוני פקדון שיש לו בידי", או "תן מנה לפלוני פקדון שיש לו בידי" — חייב באחריותו, ואם בא לחזור — אינו חוזר.

ושואלים לגבי אותה ברייתא: במקרה שבו השליח קיבל להביא פקדון לבעליו, לימא ליה [שיאמר לו] המשלח, שומר הפקדון, לשליח: אין רצונו של בעל הפקדון שיהא פקדונו ביד אחר! וכיון שנעשה דבר שאינו לזכות בעל הפקדון — אין כאן זכייה, וממילא יכול המשלח לחזור בו. אמר ר' זירא: כאן מדובר כשהוחזק המשלח, שומר הפקדון כפרן, אדם שאינו נאמן. ומשום כך בוודאי מרוצה בעל הפקדון שהפקדון יוצא מידו לידי אדם אחר.

מסופר: רב ששת הוה ליה אשרתא דסרבלי [היה לו אשראי של מעילים] בעיר מחוזא, שהיה לו הסכם קבוע שהוא נותן להם מעילים לסחור בהם בעיר מחוזא, והם משלמים עבורם אחר כך מעות. אמר ליה [לו] לרב יוסף בר חמא: בהדי דאתית, אייתינהו ניהלי [כאשר אתה בא לכאן ממחוזא עירך, הבא אותם לי]. אזל, יהבינהו ליה [הלך, ונתנום לו]. אמרי ליה [אמרו לו] הנותנים: ניקני מינך [נעשה איתך קנין] על זה שקיבלת, שאם יקרה דבר תהיה אחראי עליהם. אמר להו [להם]: אין [כן].

לסוף אישתמיט להו [השתמט מהם] ולא עשה את הקנין. כי אתא לגביה [כאשר בא אליו], לרב ששת וסיפר לו על כך, אמר ליה [לו] רב ששת: שפיר עבדת [יפה, נכון עשית] שלא שוית נפשך [עשית את עצמך] על ידי קנין שכזה "עבד לוה לאיש מלוה" (משלי כב, ז), שכן לולא כן היית מחייב את עצמך לחינם כאילו לווית מהם. לישנא אחרינא [בלשון אחרת] אומרים שכך אמר לו רב ששת: שפיר עבדת [יפה עשית], "עבד לוה לאיש מלוה", ואנשי מחוזא שלוו ממני צריכים להיות אחראים לכך שיגיעו הדברים לידי.

עוד מסופר: ר' אחי בר' יאשיה הוה ליה איספקא דכספא [היה לו כלי כסף] בעיר נהרדעא,