והוא שאמר להם: ומה אילו עבד כהן שברח וכן אשת כהן שמרדה על בעלה הלא אוכלים בתרומה, ואילו זה, עבד ששיחרר אותו אדונו, אינו אוכל, והרי זה איפוא חוב הוא לו מה ששיחררו האדון.

ושואלים: אם כן, שפיר קאמר להו [יפה אמר להם] ר' מאיר! ומה עונים חכמים על כך? אמר רבא: היינו דקא מהדרי ליה במתניתין [זהו מה שהם השיבו ואמרו לו במשנתנו]: מפני שהוא קנינו. וכך יש להבין את דבריהם: דאי בעי [שאם ירצה] האדון לפסול את עבדו מזכותו לאכילת תרומה, הרי גם אם יברח העבד יכול האדון לעשות כן בדרך אחרת — שקיל [יטול] ארבעה זוזי [זוזים] מישראל תמורת העבד ופסיל ליה כל היכא דאיתיה [ופוסל אותו מלאכול בתרומה בכל מקום שהוא נמצא].

ושואלים: ולדעת ר' מאיר, תינח [נניח] הסבר זה ביחס לעבד כהן שנפסל מן התרומה על ידי שיחרורו, אפשר לומר ששיחרורו חוב הוא לו, אבל עבד ישראל מאי איכא למימר [מה יש לומר בזה]? אמר ר' שמואל בר רב יצחק: גם לעבד כזה יש הפסד בדבר, מפני שבזה שמשחררו מפסידו משפחה כנענית, שעד עכשיו היה מותר בשפחה כנענית ועכשיו כשהוא משוחרר אסור בה.

ומקשים: אדרבה [להיפך], הרי על ידי השיחרור הוא מתירו בבת חורין! ומשיבים: מכל מקום עבדא בהפקירא ניחא ליה [העבד בחיי הפקר נוח לו] ומעדיף הוא שפחה כנענית, כי זילא ליה, שכיחא ליה, פריצה ליה [מזולזלת, בזוייה היא לו, בעיניו, מצויה היא לו, פרוצה היא לו, עבורו] ובת חורין אינה כזו, ומשום כך נמצא מפסיד את הנאותיו בשפחה, ולכן אין השיחרור נחשב זכות עבורו לדעת ר' מאיר.

א משנה האומר "תנו גט זה לאשתי", או שאומר "תנו שטר שחרור זה לעבדי", ומת — לא יתנו לאחר מיתה, שאין גט או שטר שיחרור עבד חלים אלא מכוחו של האיש המקנה אותם, וכיון שמת — בטל כוחו, ובטלה גם השליחות מטעמו. אבל אם אמר "תנו מנה (מאה זוז) לאיש פלוני", ומת המצוה — יתנו לאחר מיתה.

ב גמרא אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה [משמו] של רב: מה שאמרנו שיתנו מנה מכוח הציווי, ואף לאחר מות המצוה — והוא דווקא שאותן הזוזים שעליהם ציווה צבורין ומונחין בקרן זוית בשעת הציווי.

ושואלים: במאי עסקינן [במה, באיזה מקרה אנו עוסקים]? אילימא [אם תאמר] שמדובר פה באדם בריא שציווה לתת את המנה, כי [כאשר] הנכסים צבורין מאי הוי [מה יש בכך]? הא [הרי] לא משך המקבל, ואין אדם זוכה במיטלטלין ללא פעולה של קנין! ואלא צריך אתה לומר שמדובר בשכיב מרע שציוויו בדיבור בלבד מועיל, אם כן, מאי איריא [מה שייך, למה דווקא] צריך שיהיו הכספים צבורין? והרי כי [כאשר] אין הם צבורין נמי [גם כן] הוא הדין דהא קיימא לן [שהרי מוחזק בידינו] הכלל שדברי שכיב מרע המצווה לתת מנכסיו — ככתובים וכמסורין דמו [נחשבים], ואינם צריכים כל קנין אחר!

אמר רב זביד: לעולם מדובר בבריא, ויש לפרש את הדבר כדברי רב הונא אמר רב, שאמר רב הונא אמר רב, האומר לחבירו: "מנה לי בידך, כלומר, אותו מנה שאתה חייב לי, תנהו לו לפלוני", אם היה הדבר במעמד שלשתן — קנה אותו פלוני. ואם כן מדובר שהיה הזוכה באותו מקום והנותן הורה לזה לשלם לו, וקנה הזוכה על ידי "מעמד שלושתם", ואין סוג כזה של קנין חל אלא בצבורים.

רב פפא אמר: לעולם תפרש שמדובר בשכיב מרע, וכאידך [וכהלכה אחרת] של רב, שאמר רב: שכיב מרע שאמר "תנו מנה לפלוני מנכסי", אם אמר: "תנו מנה זה" הנמצא באותו מקום — הרי נותנין, ואם אמר "מנה" סתם — אין נותנין, ומדוע?

חיישינן [חוששים אנו] שמא מנה קבור קאמר [אמר], שלא היתה כוונתו אלא למנה מסויים שאין אנו יודעים היכן הוא נמצא, ומנה אחר לא נתן. ומשום כך צריכים אנו לפרש את משנתנו במנה המונח במקום מוגדר ("צבורים") והמצוה מציין במפורש שאליו כוונתו ("מנה זה").

ומעירים: והלכתא [והלכה ] היא: לקבורה, למנה קבור, לא חיישינן [אין אנו חוששים], ושלא כדברי רב. ובבירור הענין שואלים: רב פפא מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כרב זביד בפירוש דברי רב?