לעולם בכל נוסח שטר הוא בן חורין, ואף אם שייר האדון קרקע לעצמו, עד שיאמר בנוסח השטר "כל נכסיי נתונין לפלוני עבדי חוץ מאחד מריבוא שבהן", שכיון שלא פירש מה שייר, שמא מה ששייר הוא העבד עצמו, ואם כן אין כאן שיחרור כלל. ומכל מקום רואים שלדעת ר' שמעון אנו מחלקים ומפרידים בנוסח הסתמי של השטר — "כל נכסיי", בין העבד לבין הנכסים, ומשום כך אף אם שייר האדון בנכסים — העבד משוחרר, וכדברי רבא.

ואולם כאן האם ניתן לקבל את שיטת ר' שמעון? והאמר [והרי אמר] רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אף על פי שקילס (שיבח) ר' יוסי את ר' שמעון בענין זה — מכל מקום הלכה כר' מאיר שהוא התנא הראשון באותה משנה. ואגב כך מסבירים מה היה עניינו של קילוס זה; דתניא [שכן שנינו בברייתא]: כשנאמרו דברים אלה שאמר ר' שמעון לפני ר' יוסי, קרא עליו המקרא הזה: "שפתים ישק משיב דברים נכחים" (משלי כד, כו), אך למרות שבח זה אין הלכה כמותו!

לעצם ראייתו של רב אדא בר מתנה שואלים: ומי [והאם] אמר רב נחמן הכי [כך] שאין מחלקים את הדיבור? והאמר [והרי אמר] רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: שכיב מרע (אדם הנוטה למות) שכתב כל נכסיו לעבדו ואחרי כן עמד (הבריא) מחוליו — חוזר בנכסים, יכול לחזור בו ממה שנתן לעבד את הנכסים, ואינו חוזר במה ששיחרר את העבד.

ומסבירים: חוזר בנכסים — שהרי מתנת שכיב מרע הוא, ומתנת שכיב מרע לא ניתנה אלא מתוך הנחה שהוא לא יקום מחוליו, ואם קם מחוליו — כל מתנותיו בטלות, ואולם אינו חוזר בעבד — שהרי כבר יצא עליו שם בן חורין! אם כן, יוצא שאף רב נחמן מחלק בדיבור, שאותו דיבור עצמו מתקבל לדבר אחד ולא לדבר אחר.

אלא אמר רב אשי: התם [שם] שפסק רב נחמן כשיטת ר' מאיר, אין זה משום שלדעתו אין אנו מחלקים את הדיבור, ולא זה הנושא שנחלקו בו. אלא היינו טעמא [זהו הטעם], משום דלאו כרות גיטא הוא [שאין זה גט הכורת לגמרי], שעל הגט לכרות ולנתק לגמרי את הזיקה שבין העבד לאדונו, וכיון שבתוך הגט עצמו שייר האדון לעצמו נכסים מסויימים, הרי אין הוא כורת לגמרי את הזיקה שביניהם. אבל לעצם השאלה האם מחלקים אנו בדיבור אחד — אף רב נחמן סבור כרבא.

א שנינו במשנה שאם יש עליו עוררין, על הגט שהובא ממקום אחר בארץ ישראל, שם אין צורך לומר "בפני נכתב" וכו' — יתקיים בחותמיו, על פי אימות חתימת העדים שבו. ושואלים: ערער (ערעור) זה בכמה? כמה אנשים צריכים לערער כדי שנחשוש לו? אילימא [אם תאמר] שערער הוא על ידי חד [אדם אחד] שאומר שהגט מזוייף, והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן: דברי הכל אין ערער על כל שטר פחות משנים!

אלא אתה אומר שערער הוא תרי [שניים], אם כן, הרי יש שניים שטוענים שהוא מזוייף, ושניים שמקיימים אותו, ונמצא כי תרי ותרי נינהו [שניים ושניים הם] שמעידים אלה כנגד אלה, ואם כן מאי חזית דסמכת אהני [מה ראית שאתה סומך על אלה], סמוך אהני [על אלה]! ומדוע אתה סומך יותר על העדים המקיימים אותו מאשר על העדים הבאים לפסול אותו? אלא יש לומר שאין מדובר פה בערעור על ידי אדם אחר, אלא הערער הוא של הבעל עצמו הטוען שהגט מזוייף.

ב משנה שליח המביא גט ממדינת הים, ואינו יכול לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", אם יש עליו, על הגט, עדים — יתקיים בחותמיו, והם או מי שמכיר את חתימתם יאשרו אותו כדרך שמקיימים שאר שטרות.

אחד גיטי נשים ואחד שטרות של שחרורי עבדים, גם אלה וגם אלה, שוו בהלכה למוליך ולמביא, שצריך השליח המביאו ממדינת הים לארץ ישראל, או המוליכו מארץ ישראל למדינת הים, לומר שנכתב ונחתם בפניו, ונאמן על כך, וזו אחת מן הדרכים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים.

ג גמרא דובר במשנה על מי שאינו יכול לומר "בפני נכתב"' ושואלים: מאי [מה פירוש] "אינו יכול לומר"? אילימא [אם תאמר] שהוא חרש ומשום כך אינו יכול לומר — דבר זה תמוה, וכי חרש בר אתויי גיטא [בן הבאת גט] הוא? והתנן [והרי שנינו במשנה]: הכל כשרין להביא את הגט, חוץ מחרש שוטה וקטן!

אמר רב יוסף: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שהשליח נתנו לה, לאשה, כשהוא פיקח והשליחות נעשתה כדין, ולא הספיק לומר "בפני נכתב ובפני נחתם" עד שנתחרש, ומשום כך אינו יכול לומר.

ד שנינו במשנה שאחד גיטי נשים ואחד שיחרורי עבדים שווים לענין שליח המביא אותם ממדינת הים לארץ ישראל או ממנה למדינת הים שצריך לומר "בפני נכתב" וכו'. תנו רבנן [שנו חכמים]: בשלשה דרכים שוו גיטי נשים לשיחרורי עבדים: שוו למוליך ולמביא, שאם מוליך גט למדינת הים או מביא אותו משם, צריך להעיד שבפניו נכתב ונחתם. ועוד: וכל גט (שטר) שיש עליו חתימתו של עד כותי — הרי זה שטר פסול, חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים שאף עד כזה כשר בהם. וכל השטרות