העשויה לברוח (לנוע ממקום למקום), כלומר, מפני שאינה קבועה במקום אחד, אפשר לומר שאין העפר שבה נחשב כמחובר לקרקע, אבל עציץ שאינו עשוי לברוח ובדרך כלל הוא עומד במקום קבוע — לא, ושמא אף בשאינו נוגע בקרקע, העפר שבתוכו נחשב כמחובר לה.

אי נמי [או גם כן] אפשר לומר להיפך: עד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן התם [אומרים חכמים שם] שעפר שבספינה נחשב כארץ אלא דווקא בספינה, שלא מפסיק אוירא [האויר, החלל] בין האדמה שבספינה לבין הקרקע, דמיא כי ארעא סמיכתא דמיא [שכן המים כמו ארץ, אדמה, סמיכה, צבורה, הם נחשבים], אבל עציץ שמפסיק אוירא [האויר, החלל] — לא.

רב נחמן בר יצחק אמר: בנהרות של ארץ ישראל שספינה מהלכת בהם דכולי עלמא לא פליגי [הכל, בשתי הברייתות, אינם חלוקים] שדין גט הנכתב בספינה כגט הנכתב בארץ ישראל. אלא כי פליגי [כאשר נחלקו] — הרי זה בים הגדול (ים התיכון), והשאלה היתה האם הספינה שבו נחשבת כארץ ישראל, או לא.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: איזהו ארץ ישראל ואיזהו חוצה לארץ? — כל התחום ששופע ויורד בשיפוע ההר היורד מטורי אמנון שבסוריה ולפנים (דרומה), לכיוון ארץ ישראל — הרי הוא ארץ ישראל, מטורי אמנון ולחוץ (צפונה) — הרי הוא חוצה לארץ. הנסין [איים] שבים — רואין אותן כאילו חוט מתוח עליהם מטורי אמנון בצפון עד נחל מצרים בדרום, ומה שנמצא מן החוט ולפנים (מזרחה) — הוא ארץ ישראל, ומה שנמצא מן החוט ולחוץ (מערבה) — הרי הוא חוצה לארץ, זאת דעת חכמים.

ואילו ר' יהודה אומר: כל שמכוון במישרין כנגד (מול) ארץ ישראל בים — הרי הוא כארץ ישראל עצמה, שנאמר: "וגבול ים, והיה לכם הים הגדול וגבול, זה יהיה לכם גבול ים" (במדבר לד, ו), ולפי זה כל מה שנמצא מכוון כנגד ארץ ישראל במערב ארץ ישראל הוא.

והנסין [איים] שבצדדין שאינם מכוונים בדיוק בצפון ובדרום, רואין אותן כאילו חוט מתוח עליהן בצפון מקפלוריא שבטורי אמנון מערבה ועד ים אוקיינוס, ובדרום מנחל מצרים מערבה ועד ים אוקיינוס, ומה שנמצא מן החוט ולפנים — ארץ ישראל הוא, מן החוט ולחוץ — חוצה לארץ הוא.

ושואלים: ורבנן [וחכמים], האי [פסוק זה] שנאמר בו "וגבול" מאי עבדי ליה [מה עושים הם בו]? שהרי מסתברים דברי ר' יהודה שגבול ארץ ישראל נכנס גם אל תוך הים. ומשיבים: מיבעי ליה לנסין [הם צריכים אותו לגבי האיים] שאף האיים נחשבים כמצויים בתוך גבול הארץ. ור' יהודה סבור כי נסין לא צריכי קרא [האיים אינם צריכים כתוב מיוחד], שפשוט לו שהם חלק מן הארץ.

א שנינו במשנה שר' מאיר אומר: עכו — כארץ ישראל לגיטין. בעו מיניה [שאלו אותו] מר' חייא בר אבא: המוכר עבדו לסוריא, האם כמוכר עבדו בחוצה לארץ דמי [הוא נחשב] ומשום כך, קונסים את הקונה שיוציאנו לחירות כדין המוכר עבדו לחוץ לארץ, או לא?

אמר להו [להם]: תניתוה [כבר שניתם אותה], שאפשר להסיק את הדברים מן המשנה, שר' מאיר אומר: עכו — כארץ ישראל לגיטין, ונדייק מדבריו: לגיטין — אין [כן], אבל לענין עבדים — לא, וכל שכן סוריא דמרחקא טובא [שהיא מרוחקת הרבה יותר], מאשר עכו מארץ ישראל העיקרית, ולכן ודאי אין דינה כארץ ישראל והרי זה כמוכר עבדו לחוצה לארץ.

כיון שהזכרנו כאן את סוריה, מביאים מה ששנינו בתוספתא: תנו רבנן [שנו חכמים]: בשלשה דרכים שוותה סוריא לארץ ישראל, ובשלשה שווה היא לחוצה לארץ. (סימן: ע"ב ב"ר ר"ק). ואלו הם הדברים בהם היא שווה לחוצה לארץ: עפרה טמא — כעפר חוצה לארץ, והמוכר עבדו לסוריא — כמוכר עבדו בחוצה לארץ וחייב לשחררו. והמביא גט מסוריא — כמביא מחוצה לארץ וצריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם".

ובשלשה דברים דומה היא לארץ ישראל: חייבת במעשר ובשביעית — כארץ ישראל, והרוצה ליכנס לה בטהרה — נכנס כמו בארץ ישראל, והקונה שדה בסוריא —