למימרינהו בניחותא [לומר אותם בנחת] ולא בכעס, כי היכי דליקבלו מיניה [כדי שיקבלו ממנו] את דבריו. אמר רב אשי: אנא [אני] לא שמיעא לי הא [שמעתי את הדבר הזה] של רבה בר בר חנה, ואולם קיימתיה מסברא [מסברה] שכך צריך לעשות.

אמר ר' אבהו: לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי אדם גדול אחד הטיל אימה יתירה בתוך ביתו והאכילוהו דבר גדול, דבר שהיה בו איסור מרובה.

ושואלים: ומנו [ומי היה זה]? ומשיבים: ר' חנינא בן גמליאל. ותוהים: האכילוהו סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר? השתא [עכשיו, הרי] בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידם, צדיקים עצמן לא כל שכן? ואיך יכול אתה לומר שהגיע עד כדי אכילת דבר אסור!

אלא הכוונה היא שבקשו להאכילו דבר גדול, ומאי ניהו [ומה היה זה]? אבר מן החי. שיום אחד חסר חלק מבהמה שהביאו לו, ובני ביתו חששו כל כך מפני אימתו הרבה עליהם עד שחתכו איבר מבהמה חיה כדי להשלים, והיה עלול לאכול ממנה.

א אגב שדיברנו בדברים שנכתבו מארץ ישראל לבבל ובענין שירטוט, מספרים עוד: שלח ליה [לו] מר עוקבא ראש הגולה בבבל לר' אלעזר שהיה בארץ ישראל אגרת ובה נכתב: בני אדם העומדים עלי, שמציקים לי, ובידי למסרם למלכות, מהו? האם לעשות זאת, או לא?

שרטט ר' אלעזר וכתב ליה [לו] פסוק זה: "אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעד רשע לנגדי" (תהלים לט, ב), ופירש לו: אף על פי שרשע לנגדי — אשמרה לפי מחסום.

שלח ליה [לו] מר עוקבא עוד: קא מצערי לי טובא, ולא מצינא דאיקום בהו [הם מצערים אותי הרבה, ואיני יכול לעמוד בהם]! שלח ליה [לו] ר' אלעזר בחזרה כתוב זה בתשובה: "דום לה' והתחולל לו אל תתחר במצליח דרכו באיש עושה מזימות" (תהלים לז, ז), ופירושו של כתוב: דום לה' ואל תעשה דבר, והוא יפילם לך חללים חללים, השכם והערב עליהן לבית המדרש והן כלין מאיליהן. ומספרים: הדבר יצא מפי ר' אלעזר, ונתנוהו לגניבא שהיה האיש שחלק על מר עוקבא וציערו, בקולר, כאחד מאלה שנידונים למלכות.

ועוד שלחו ליה [לו] למר עוקבא שאלה זו: זמרא מנא לן דאסיר [זמר, מניין לנו שאסור] בזמן הזה שלאחר החורבן? שרטט וכתב להו [להם] פסוק זה: "אל תשמח ישראל אל גיל בעמים" (הושע ט, א).

ושואלים: ולישלח להו מהכא [ושישלח להם מכאן], מפסוק מפורש זה: "בשיר לא ישתו יין ימר שכר לשתיו" (ישעיה כד, ט)! ומשיבים: אי [אם] מהפסוק ההוא, הוה אמינא [הייתי אומר כך]: הני מילי זמרא דמנא [דברים אלה אמורים דווקא, בזמר שבכלי נגינה], כאמור בכתוב "שבת משוש תופים... שבת משוש כנור" (ישעיה כד, ח), אבל דפומא שרי [זמר שבפה מותר], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שכל סוג של שיר אסור.

מתוך שהוזכר המעשה במר עוקבא שהורוהו שלא לנקום במציקים לו, מביאים מעשה אחר. אמר ליה [לו] רב הונא בר נתן לרב אשי: מאי דכתיב [מהו פירוש מה שנאמר] "וקינה ודימונה ועדעדה" (יהושע טו, כב)? אמר ליה [לו]: מתוותא [ערים] של ארץ ישראל קחשיב [הוא מונה].

אמר ליה [לו] רב הונא: אטו אנא לא ידענא דמתוותא [וכי אני איני יודע שערים] שבארץ ישראל קא חשיב [הוא מונה]? ודאי שזה פשוטו של מקרא! אלא רב גביהא מארגיזא אמר בה, בפסוק ההוא, טעמא [טעם, רמז] לענין אחר, וכך פירש אותו: כל שיש לו קנאה ("קינה") על חבירו, ובכל זאת הוא דומם ("ודימונה") — זוכה ששוכן עדי עד ("עדעדה") עושה לו דין.

אמר ליה [לו] רב אשי: אלא מעתה, הפסוק שנאמר בו "וצקלג ומדמנה וסנסנה" (יהושע טו, לא), הכי נמי [כך הוא גם כן] ואף בו אתה דורש?! אמר ליה [לו]: אי הוה [אם היה] רב גביהא מבי ארגיזא הכא [כאן], הוה אמר בה טעמא [היה אומר בזה טעם רמז]. ומספרים: רב אחא מבי חוזאה אמר בה הכי [כך]: כל מי שיש לו צעקת לגימא ("צקלג") על חבירו, כלומר, טענה על חבירו שמנע ממנו אוכל, ודומם ("ומדמנה") — שוכן בסנה ("סנסנה") עושה לו דין.

אמר ליה [לו] ריש גלותא [ראש הגולה] לרב הונא: כלילא [עטרה] ששמים בראש החתן מנא לן [מניין לנו] שאסור לעשות כן? אמר ליה [לו]: אסור הוא מדרבנן [מדברי סופרים], דתנן [שכן שנינו במשנה]: בפולמוס (מלחמה), כלומר, לאחר המלחמה של אספסיינוס גזרו איסור על עטרות חתנים ועל האירוס (מין כלי נגינה).

אדהכי קם [בינתיים עמד] רב הונא לאפנויי [להיפנות לצרכיו], ומשיצא אמר ליה [לו] רב חסדא לראש הגולה, שעד כה לא דיבר מפני כבודו של רב הונא שהיה כרבו, קרא כתיב [כתוב נאמר] בענין זה: "כה אמר ה' אלהים הסיר המצנפת והרים העטרה זאת לא זאת השפלה הגבה והגבה השפיל" (יחזקאל כא, לא), ויש לשאול:

וכי מה ענין מצנפת אצל עטרה? הרי אינן בראשו של אותו אדם! אלא לומר לך: בזמן שמצנפת מצוייה בראש כהן גדול כשבית המקדש קיים — עטרה נמצאת בראש כל אדם, כיון שנסתלקה מצנפת מראש כהן גדול — נסתלקה עטרה מראש כל אדם.

אדהכי אתא [בינתיים חזר] רב הונא, אשכחינהו דהוי יתבי [מצא אותם שהיו יושבים ומדברים בכך], אמר ליה [לו] לרב חסדא בלשון שבועה: האלהים! האיסור הזה אינו אלא מדרבנן [מדברי סופרים], אלא חסדא שמך וחסדאין מילך [וחסודים דבריך] שמצאת רמז יפה לדבר.

מסופר: רבינא אשכחיה [מצא אותו] את מר בר רב אשי דהוה גדיל כלילא לברתיה [שהיה קולע עטרה לבתו] לנישואיה, אמר ליה [לו]: וכי לא סבר לה מר [סבור אדוני] כפי שדרשו את הפסוק: "הסיר המצנפת והרים העטרה"? אמר ליה [לו]: איסור זה נאמר דומיא [בדומה] לכהן גדול ולכן בגברי [בגברים] גזרו שלא ילבשו עטרות, אבל בנשי [בנשים] — לא גזרו.

כיון שהזכרנו פסוק זה, שואלים: מאי [מה] פירוש "זאת לא זאת"? דרש ר' עוירא, זימנין [פעמים] אמר לה [אותה] את השמועה הזו משמיה [משמו] של רב אמי, וזימנין [ופעמים] אמר לה משמיה [אותה משמו] של רב אסי, וכך פירש: בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל בעת החורבן: "הסיר המצנפת והרים העטרה", אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, וכי זאת ראוי לעשות להן לישראל, שהקדימו לפניך בסיני "נעשה" ל"נשמע", וכך עונשם?

אמר להן: וכי לא זאת ראוי לעשות להן לישראל, שהשפילו את הגבוה והגביהו את השפל, שאינם עובדים את ה' ועובדים עבודה זרה והעמידו צלם בהיכל? וזה הפירוש של המילים "זאת לא זאת".

אגב שהוזכרה דרשה במסורת של חכמים אלה, מביאים עוד כיוצא בה: דרש רב עוירא, זימנין [פעמים] אמר לה [אותה שמועה] משמיה [משמו] של רב אמי, וזימנין [ופעמים] אמר לה משמיה [אותה משמו] של רב אסי; מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "כה אמר ה' אם שלמים וכן רבים וכן נגוזו ועבר ועניתיך לא אענך עוד" (נחום א, יב)? — כך פירושו: אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמין — יעשה מהן צדקה, וכל שכן כשהן מרובין. כלומר, אם שלמו (נגמרו) מזונותיו — יעשה צדקה, וכל שכן כשהם רבים.

ושואלים: מאי [מה פירוש] "וכן נגוזו ועבר"? תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: כל הגוזז ("נגוזו") מנכסיו ועושה מהן צדקה — ניצל ("עבר") מדינה של גיהנם. כעין משל לדבר: משל לשתי רחילות (כבשות) שהיו עוברות במים, אחת מהן גזוזה ואחת מהן אינה גזוזה, גזוזה עברה, ושאינה גזוזה לא עברה, משום שהמים נספגו בצמרה וטבעה במים. וכן הוא לענין זה, שמי שגוזז מנכסיו ועושה צדקה אינו נופל בגהינום.