וחתמו ונתנו לה לאשתו — הרי זה גט כשר! וכי תימא [ואם תאמר] שמה שאמר רב נחמן אנן מדאורייתא קא מתנינן לה [אנו מדין תורה שונים אנו אותה] לשיטת ר' מאיר, אבל מדברי סופרים סבור הוא שצריך כתיבה לשמה, אי הכי [אם כך] "אומר היה ר' מאיר דבר תורה מצאו באשפה" וכו' מיבעי ליה [צריך היה לו] לרב נחמן לומר!

אלא, יש לחזור מהתירוץ הקודם ולומר: לעולם משנתנו שיטת ר' אלעזר היא, וכי לא בעי [וכאשר אין צריך] לדעת ר' אלעזר שתהא חתימה לשמה — הרי זה היכא דליכא [במקום שאין] עדים כלל על הגט, אבל היכא דאיכא [במקום שיש] עדים על הגט — בעי [צריך] שתהיה גם חתימתם לשמה. וראיה לדבר ממה שאמר ר' אבא: מודה ר' אלעזר, בשטר המזוייף מתוכו שחתמו בו עדים פסולים שהוא פסול. ורואים איפוא שלדעת ר' אלעזר למרות שהחתימה כשלעצמה אינה מעכבת, בכל זאת אם יש בגט חתימת עדים — צריכה החתימה להיעשות כראוי, ואם לא נעשתה כראוי היא פוסלת את הגט.

רב אשי אמר הסבר אחר: הא מני [זו, משנתנו, כשיטת מי היא]? — כשיטה שלישית, כשיטת ר' יהודה היא, דתנן [שכן שנינו במשנה]: ר' יהודה פוסל, עד שתהא כתיבתו וחתימתו של הגט בתלוש, כלומר, בכשרות. ולפי זה יש צורך גם בכתיבה וגם בחתימה לשמה.

ושואלים: ומעיקרא מאי טעמא [ומתחילה מה טעם] לא מוקמינן לה [העמדנו, הסברנו, אותה] כשיטת ר' יהודה? שהרי משנה מפורשת היא, והיא נראית בפשטות כשיטה זו של משנתנו שחיפשנו לה מקור!

ומשיבים: מהדרינן [מחזרים, משתדלים אנו] להסביר את המשנה על דעת ר' מאיר, כיון שסתם מתניתין [משנתנו] שיטת ר' מאיר היא. ומצד שני מהדרינן [מחזרים, משתדלים אנו] להעמידה כשיטת ר' אלעזר, דקיימא לן [שמוחזק בידינו] כי הילכתא כוותיה [הלכה כמותו] בגיטין, ומשום כך ניסינו תחילה להעמיד את משנתנו לפי שיטת אחד מהתנאים הללו, ולא כשיטת ר' יהודה.

א וממשיכים לבאר את משנתנו לאור מחלוקת רבה ורבא. תנן [שנינו במשנתנו], רבן גמליאל אומר: אף המביא גט מן הרקם ומן החגר צריך שיאמר "בפני נכתב ובפני נחתם". ר' אליעזר אומר: אפילו מכפר לודים ללוד. ואמר אביי בהסברת הדברים: בעיירות שאינן בארץ ישראל עצמה, אלא הסמוכות לארץ ישראל ומובלעות בתחום ארץ ישראל עסקינן [עוסקים אנו],

ואמר רבה בר בר חנה שבא מארץ ישראל: לדידי חזי לי ההוא אתרא [אני עצמי ראיתי את המקום הזה] שבין כפר לודים ללוד, והוי [והיה] מרחקו כמו מהמקום בי כובי לפומבדיתא שהוא מרחק קטן.

ונדייק: מכלל הדברים אתה למד שהתנא קמא [הראשון] במשנתנו סבר [סבור]: כי הני [במקומות הללו] לא צריך השליח להעיד שנכתב ונחתם הגט לשמה. מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בעיקרון זה הם חלוקים], דמר סבר [שחכם זה, תנא קמא, סבור] שטעם אמירת "בפני נכתב ובפני נחתם" הוא לפי שאין בקיאין לשמה, והני גמירי [ותושבי מקומות אלה למודים] הם בדבר, כי הם סמוכים לארץ ישראל, ומר סבר [וחכם זה, רבן גמליאל, סבור] שהטעם הוא לפי שאין עדים מצויין לקיימו, והני נמי לא שכיחי [ותושבי מקומות אלה גם כן אינם מצויים] משום שהם שוכנים מעבר לגבול, ויש קשיים בהבאת עדים ממקום למקום?

ודוחים: לא, אין להוכיח שהדבר שנוי במחלוקת תנאים, ולגבי הקשיים רבה מתרץ (מיישב, מסביר) לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] ורבא מתרץ לטעמיה [לטעמו, לשיטתו]. ומפרטים: רבה היה מתרץ דבר זה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], דכולי עלמא [שלדעת הכל] הטעם הוא לפי שאין בקיאין לשמה, והכא בהא קמיפלגי [וכאן בזה הם חלוקים], התנא קמא סבר: [הראשון סבור] כי הני [תושבי ערים אלה] כיון שסמוכות ערים אלה לארץ ישראל מיגמר גמירי [למודים הם],

ואתא [ובא] רבן גמליאל למימר [לומר] כך: אף שתושבי אותן ערים שהן מובלעות בתחום ארץ ישראל גמירי [למודים] בדבר, מכל מקום תושבי אלה שהן סמוכות בלבד לא גמירי [אינם למודים] בדבר. ואתא [ובא] ר' אליעזר למימר [לומר] כשאמר שאף מכפר לודים ללוד, שמובלעות נמי [גם כן] לא, שאין לסמוך על בקיאותם, שלא תחלוק במדינת הים, וההנחה היא שארץ ישראל יש לה דין לעצמה, וכל מקום שאינו ממש חלק מן היישוב היהודי של ארץ ישראל, יש לו דיני חוץ לארץ.

ומצד שני רבא מתרץ לטעמיה [לטעמו, לשיטתו]: דכולי עלמא [שלדעת הכל] הטעם לאמירת "בפני נכתב ובפני נחתם" הוא לפי שאין עדים מצויין לקיימו, והתנא קמא סבר: [הראשון סבור] כי הני [תושבי ערים אלה] כיון שסמוכות מישכח שכיחי [מצויים הם],

ואתא [ובא] רבן גמליאל למימר [לומר] כי תושבי הערים המובלעות שכיחי [מצויים], ואילו תושבי הערים הסמוכות בלבד לא שכיחי [מצויים], ואתא [ובא] ר' אליעזר למימר [לומר] שמובלעות נמי [גם כן] לא נחשבות כארץ ישראל לענין זה, ואף על פי שהמקום קרוב וסמוך לארץ ישראל, שלא תחלוק במדינת הים.

ב תנן [שנינו במשנתנו], וחכמים אומרים: אינו צריך שיאמר "בפני נכתב ובפני נחתם" אלא המביא גט ממדינת הים, והמוליך מארץ ישראל למדינת הים. ונדייק: מכלל הדברים אתה למד שהתנא קמא [הראשון] של משנתנו סבר [סבור] כי מוליך למדינת הים לא צריך לומר. מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בדבר זה הם חלוקים], דמר סבר [שחכם זה, תנא קמא, סבור] שהטעם של העדות הוא לפי שאין בקיאין לשמה,