וי"ו לא משמע ליה [נשמע לו] כמקור לדרוש ממנו. אלא מאי קאמר רחמנא [מה אומרת התורה] במלה "ושופטיך" — המיוחדין שבשופטיך. ומקשים: אלא מעתה שדורשים כל לשון רבים שבפסוק להביא שני זקנים, הרי כתוב בהמשך (דברים כא, ב): "ויצאו" ואם כן הרי עוד שנים, "ומדדו" — עוד שנים, ואם כן לדברי ר' יהודה — הרי כאן תשעה, ולר' שמעון הרי כאן שבעה!

ומשיבים: הכתוב ההוא "ויצאו... ומדדו" מיבעי ליה לכדתניא [צריך אותו לכפי ששנינו בברייתא]: "ויצאו" יש בכך הדגשה — הן ולא שלוחיהן, כלומר, שלענין זה אינם יכולים לעשות שליח, אלא הם עצמם צריכים לצאת, "ומדדו" — שאפילו נמצא המת בעליל (בבירור, בגלוי) סמוך לעיר זו היו מודדין, שמצוה מיוחדת היא לעסוק במדידה זו.

א ומעירים: מתניתין [משנתנו זו] הריהי שלא כשיטת ר' אליעזר בן יעקב. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אליעזר בן יעקב אומר: "זקניך" — זו סנהדרין, "שפטיך" — זה מלך וכהן גדול. וכיצד יודעים ששנים אלו נקראים "שופטים", מלך — דכתיב [שנאמר]: "מלך במשפט יעמיד ארץ" (משלי כט, ד), כהן גדול — דכתיב [שנאמר]: "כי יפלא ממך דבר למשפט... ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם" (דברים יז, ח-ט).

איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: ר' אליעזר בן יעקב במלך וכהן גדול בלבד הוא דפליג [שחולק], שלדעתו גם הם צריכים לבוא למדידה, אבל בסנהדרי אי [או] כדעת ר' יהודה אי [או] כדעת ר' שמעון סבירא ליה [סבור הוא] שדי בשלושה או בחמישה, או דלמא [שמא] בסנהדרי נמי פליג [גם כן חולק הוא], וסבור שאין המצוה מתקיימת עד דאיכא כולה סנהדרי [שישנה כל הסנהדרין]?

אמר רב יוסף: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו: מצאן זקן ממרא את הסנהדרין לא במקומם בלשכת הגזית אלא אבי פגי (בבית פגי) שהיא סמוכה לירושלים והמרה עליהן שחלק על דעתם שם, יכול תהא המראתו המראה ויענש על כך — תלמוד לומר: "וקמת ועלית אל המקום" (דברים יז, ח), מלמד שהמקום בו יושבים הסנהדרין גורם לדין זה של זקן ממרא שיחול.

ונברר: דנפוק [שיצאו] מהם מחכמי הסנהדרין כמה לבית פגי? אילימא דנפוק [אם תאמר שיצאו] מקצתן, אולם במקרה כזה אין מתחילה סברה להחשיבו כזקן ממרא, דלמא הנך דאיכא גואי כוותיה סבירא להו [שמא אלה שנמצאים בפנים ממקומם בלשכת הגזית — כמותו סבורים הם] והוא מבטא את דעת הרוב! אלא פשיטא [פשוט] דנפוק כולהו [שיצאו כולם].

ומעתה נברר: ולמאי [ולמה] לאיזו סיבה יצאו? אי [אם] לדבר הרשות — מי מצו נפקי [האם יכולים הם לצאת]? והכתיב [והרי נאמר]: "שררך אגן הסהר אל יחסר המזג" (שיר השירים ז, ג) שדרשו אותו על סנהדרין שהם שרי ישראל היושבים בחצי עיגול כחצי סהר, ולמדו מן המילים "אל יחסר המזג" שאם נצרך אחד מהם מן הסנהדרין הגדולה לצאת, אם יש שם בלשכת הגזית עדיין עשרים ושלשה כנגד מנין של סנהדרי קטנה — יוצא, ואם לאו [לא] — אינו יוצא. משמע שחברי הסנהדרין אינם רשאים לצאת כולם לדבר הרשות!

אלא פשיטא [פשוט] שיצאו לדבר מצוה. ובוודאי למאי [למה] יצאו? לאו [האם לא] למדידת עגלה, ושיטת ר' אליעזר בן יעקב היא? ואם כן נוכיח מכאן שר' אליעזר בן יעקב סבור שסנהדרין כולה צריכה לצאת למדידה בדין עגלה ערופה. אמר ליה [לו] אביי: לא, אין זו הוכחה, דלמא [שמא] למצוה אחרת יצאו — להוסיף על העיר ועל העזרות. כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: אין מוסיפין שטח מקודש על העיר (ירושלים) ועל העזרות של המקדש אלא בנוכחות בית דין של שבעים ואחד.

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב יוסף בדעת ר' אליעזר בן יעקב: מצאן זקן ממרא את הסנהדרין אבית פגי והמרה עליהן, כגון שיצאו למדידת עגלה או להוסיף על העיר ועל העזרות, יכול תהא המראתו המראה — תלמוד לומר: "וקמת ועלית", מלמד שהמקום גורם, הרי שסנהדרין כולה יוצאת למדידת עגלה.

ב שנינו במשנה שאם נמצא ההרוג טמון בגל או תלוי באילן לא היו עורפים. מציעים: לימא מתניתין [האם לומר שמשנתנו] זו כשיטת ר' יהודה היא ולא כשיטת רבנן [חכמים]. ומה ענין מחלוקת זו — דתניא [שכן שנינו בברייתא], נאמר: "ושכחת עמר בשדה" (דברים כד, יט) — פרט לטמון, שאם היה העומר טמון ומכוסה, אף ששכחו אין בו דין שיכחה, אלו דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: "בשדה" — לרבות את הטמון. ואף כאן נאמר שלשיטת חכמים באה המלה "באדמה" לרבות הרוג שהיה טמון באדמה?

אמר רב: אפילו תימא רבנן [תאמר שמשנתנו כשיטת חכמים] — אינם דורשים את שתי המילים "באדמה" ו"בשדה" בדרך אחת. כי הכא מענייניה דקרא, התם מענייניה דקרא [כאן מעניינו של הכתוב הם דורשים ושם מעניינו של הכתוב הם דורשים].

כאן, כיון דכתיב [שנאמר] "כי ימצא חלל" (דברים כא, א), משמעות הכתוב היא היכא דמשתכח [בכל מקום שהוא נמצא] וכשחוזר ואומר "באדמה" יש לפרש זאת כלשון מיעוט — פרט לטמון. ואילו התם מענייניה דקרא [ושם במצות שיכחה, נדרשים הכתובים מעניינו של הכתוב], דכתיב [שנאמר]: "כי תקצר קצירך בשדך ושכחת עמר" (דברים כד, יט), שכחה דומיא [בדומה] לקציר, מה קציר נעשה בדבר הנמצא בגלוי — אף שכחה בדבר הנמצא בגלוי, ולכן מה שכתב רחמנא [כתבה התורה] "בשדה" — הרי זה בא לרבות את הטמון.

כיון שהזכרנו דרך זו של מדרש הכתוב, שואלים: לר' יהודה נמי תיפוק ליה [גם כן תצא, תילמד לו] ההלכה שאמר שאין הטמון בכלל משכחה דומיא [בדומה] לקציר, ומכאן ילמד ואינו צריך לדרוש את המלה "בשדה"! ומשיבים: אין הכי נמי [כן, כך הוא גם כן].

ושואלים: ואלא "בשדה", שהוא לשון מיעוט או ריבוי למה לי? ומשיבים: מיבעי ליה [נצרך לו] הדבר לרבות שכחת קמה, שגם אם שכח לקצור חלק מן הקמה, אף שעדיין מחוברת היא לאדמה — הרי זו שיכחה. ושואלים: ורבנן שכחת קמה מנא להו [מניין להם]? ומשיבים: נפקא להו [יוצאת, נלמדת להם] הלכה זו מ"כי תקצר קצירך בשדך ושכחת"אפילו שכח מקצת שדהו.

ושואלים: ור' יהודה מה הוא עושה בפסוק זה? ומשיבים: מיבעי ליה [צריך אותו] לכפי שאמר ר' אבהו בשם ר' אלעזר. שאמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר: פרט לשצפו (עפו, נפלו) עומרין משדהו לתוך שדה חבירו, שאינם נקראים בכך שיכחה. ורבנן [וחכמים] מהיכן לומדים הם הלכה זו? ממה שהיה יכול לכתוב "בשדה" ונאמר "בשדך", משמע: שלך ולא של אחר. ושואלים: ור' יהודה מה למד הוא מדיוק זה? ומשיבים: הדיוק של "בשדה" "בשדך" לא משמע ליה [אינו נשמע לו] כדבר שאפשר ללמוד ממנו.

בעי [שאל] ר' ירמיה: צפו עומרין לתוך שדהו, כגון שמוטל עומר אחד על גבי חבירו, או על גבי דבר אחר, מהו הדין? והשאלה היא: אויר (חלל) השדה כשדה דמי [נחשב], והריהם שיכחה, או לאו [לא] כשדה דמי [נחשב] ואינם שיכחה?

אמר ליה [לו] רב כהנא לרב פפי, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב כהנא לרב זביד: תפשוט ליה [תפתור לו] את הבעיה מדברי ר' אבהו שאמר בשם ר' אלעזר, שאמר: פרט לשצפו עומרין לתוך שדה חבירו. ונלמד מדיוק הדברים: לתוך שדה של חבירו — אין [כן] אין זו שיכחה, לתוך שדהו שלו — לא והרי זה שיכחה.

ודוחים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאתה מדייק במילים הללו ולומד מהן לשלול מה שלא נאמר במפורש, הרי יכול הייתי גם לומר: לתוך שדה חבירו, צפו — אין [כן], אבל אם היו מונחין בשדה חבירו — לא? וכי אפשר לומר כך, והא בעינן [והרי צריכים אנו] "בשדך" וליכא [ואין כאן]!

אלא חייב אתה לומר שלתוך שדה חבירו לאו דווקא צפים, מוטלים על דבר אחר, אלא ואפילו מונחין על הקרקע, והאי דקאמר [וזה שאמר] צפו הרי זה משום דלא משכחת לה [שאין אתה מוצא אותה] מציאות שעומרים יהיו בשדה אחר אלא בצפו, שנפלו לשם, ואם כן אין להוכיח משם דבר לענין צפו בתוך שדהו שלו.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממקום אחר: עומר שהחזיק בו כדי להוליכו לעיר, והניחו על גבי חבירו (עומר אחר), ושכחו את שני העומרים — העומר התחתון שכחה, והעליון אינו שכחה. ר' שמעון בן יהודה אומר משום (בשם) ר' שמעון: שניהם אינן שכחה, התחתון מפני שהוא טמון, והעליון מפני שהוא צף. ומכאן נלמד: עד כאן לא שמענו כי פליגי [נחלקו] אלא בעומר תחתון, אבל בעליון — דברי הכל לא הואי [אינה] שכחה, משמע שכיון שהוא צף, כלומר, אינו נמצא על הקרקע אלא בחלל השדה, משנה את דינו ופטור משיכחה!

ודוחים: שאני התם כיון דאחזיק ביה [שונה שם הדין מכיון שהחזיק בו] להוליכו העירה זכה ביה [בו] בעל הבית, ולא משום שהוא צף. ומקשים: אי הכי, מאי איריא [אם כך, מדוע מדובר] דווקא במקרה שהניחו על גבי חבירו? אפילו בשדה נמי [גם כן] יהיה אותו דין! ומשיבים: אין הכי נמי [כן, כך הוא גם כן], והאי דקתני [וזה ששנה] "על גבי חבירו", לא לענין העומר העליון נאמר אלא משום תחתון, שנחלקו אם נחשב לטמון.

ושואלים: והא [והרי] ר' שמעון "מפני שהוא צף" קאמר [אמר]! ועונים: אימא [אמור]: "מפני שהוא כצף", כלומר, העומר העליון נחשב כאילו לא הונח כלל אלא מצוי בידיו.

יום אחד אמר אביי: הריני חריף ובקי כבן עזאי בשוקי טבריא (טבריה), ואענה על כל שאלה שאשאל. אמר ליה [לו] ההוא מדרבנן [אחד החכמים] לאביי בענין עגלה ערופה: היו שני חללים (הרוגים) מונחים זה על גבי זה, מהיכן, מאיזה מהם, הוא מודד את המרחק לערים שסביבותיהם?

וצדדי השאלה: האם אומרים שמין במינו הוי [הריהו נחשב] לטמון, ומין במינו לא הוי [אינו נחשב] לצף, ולכן המת התחתון אינו נחשב כיון שהוא טמון, ומעליון הוא מודד. או דלמא [שמא] מין במינו הוי [הריהו נחשב] צף, ומין במינו לא הוי [אינו נחשב] טמון, ולכן מתחתון הוא מודד.

או דלמא [שמא] מין במינו הוי [הריהו] טמון, ומין במינו הוי [הריהו] צף, ולכן לא מתחתון הוא מודד ולא מעליון הוא מודד, שבגלל בעיה זו אין כאן אפשרות למדוד כלל?

אמר ליה [לו] אביי: