מת תופס ארבע אמות לטומאה, שגזרו חכמים שכל הנמצא בתוך ארבע אמות סמוך למת יהיה טמא, כדי שלא יבואו כהנים ואוכלי טהרות להתקרב אליו ממש ויאהילו עליו וייטמאו. ותנא תונא [וכן שנה התנא שלנו] במשנה: חצר הקבר (הצמודה לקבר) — העומד בתוכה טהור, והוא שיהו בה בחצר ארבע אמות על ארבע אמות שאז היא נחשבת כמקום לעצמה ואין לגזור בכך, אלו דברי בית שמאי. בית הלל אומרים: די שיהיו בה ארבעה טפחים. במה דברים אמורים שדי שיהא בה ארבעה טפחים — שפתחה של החצר מלמעלה ויורדים לתוכה, שאין כאן חשש שיאהיל על הקבר וייטמא, אבל היה פתחה מן הצד — דברי הכל ארבע אמות.

ותוהים: כלפי לייא [לאן] הדברים אמורים?! כלומר, ההיפך הוא המסתבר: אדרבא, אם היה הפתח מן הצד מידריד ונפיק [נשמט ויוצא] בקלות ואינו מתקרב לטומאה, אבל אם היה הפתח מלמעלה — אי אפשר שלא יהיה מאהיל על הקבר תוך כדי טיפוס ויציאה מן החצר. אלא כך צריך לומר: במה דברים אמורים — שפתחה מן הצד, אבל אם פתחה מלמעלה, צריך שיהא גודל החצר ארבע אמות לכל הדעות. ומעירים: והני מילי [ודברים אלה] שיכול אדם להיות סמוך למת, אמורים בחצר הקבר דמסיימא מחיצתא [שמוגדרות מחיצותיה], אבל מת בעלמא [סתם] שאינו נמצא במקום מוגדר בגבולותיו — בודאי תפיס [תופס] ארבע אמות סביבו.

א עוד שנינו במשנה בין הדברים הנאמרים ליוצאים למלחמה: "ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה ילך וישוב לביתו" (דברים כ, ז). תנו רבנן [שנו חכמים]: "אשר ארס" — אחד המארס את הבתולה, ואחד המארס את האלמנה, ואחד שומרת יבם. ואפילו היו חמשה אחין ומת אחד מהם במלחמה וצריך אחד האחים הנותרים לייבם את אשתו — כולן חוזרין בשבילה. ועוד, היה יכול לומר "לא לקח" ונאמר "ולא לקחה" הרי זה למעט: פרט לאלמנה לכהן גדול, גרושה או חלוצה לכהן הדיוט, ממזרת או נתינה לישראל, או בת ישראל לממזר או לנתין, שכולם הם עוברי עבירה וחייבים לגרש את נשותיהם, ואינם חוזרים מן המלחמה.

ושואלים: לימא [האם לומר] שהלכה זו שלא כשיטת ר' יוסי הגלילי היא, דאי [שאם] כשיטת ר' יוסי הגלילי היא — הא [הרי] הוא אמר לפרש את דברי הכתוב "הירא ורך הלבב" (דברים כ, ח) — זה המתיירא מעבירות שבידו, ואם כן אלו שנשאו נשים בעבירה הריהם חוזרים מן המלחמה בתור עבריינים?

ומשיבים: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת ר' יוסי הגלילי, יש לומר שאינם חוזרים כדברי רבה. שאמר רבה: לעולם אינו חייב על כל הנשים האלה מלקות עד שיבעול, ולא בקידושי כסף ושטר בלבד. מה טעם הדבר — שנאמר בכהן גדול "אלמנה גרושה וחללה זונה את אלה לא יקח... ולא יחלל זרעו בעמיו" (ויקרא כא, יד-טו), הרי שנאסר ב"לא יקח" — משום "לא יחלל זרעו", משום הכי [כך] אינו לוקה עד שיבעול, שהרי אין היא וזרעה מתחללים עד שיבוא עליה.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: הסדר בכתובים אלה הוא "אשר בנה" (דברים כ, ה), ואחר כך "אשר נטע" (דברים כ, ו), ולבסוף "אשר ארש" (דברים כ, ז). לימדה תורה דרך ארץ לאדם: שיבנה אדם בית ואחר כך יטע כרם, ואחר כך ישא אשה. ואף שלמה אמר בחכמתו: "הכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה לך אחר ובנית ביתך" (משלי כד, כז). "הכן בחוץ מלאכתך" — זה בית, "ועתדה בשדה לך" — זה כרם, "אחר ובנית ביתך" — זו אשה.

דבר אחר, נדרש הכתוב לענין לימוד התורה: "הכן בחוץ מלאכתך" — זה מקרא, "ועתדה בשדה לך" — זה משנה, "אחר ובנית ביתך" — זה גמרא, כלומר, העיון והדיון בדברי חכמים. דבר אחר: "הכן בחוץ מלאכתך" — זה מקרא ומשנה, "ועתדה בשדה לך" — זה גמרא, "אחר ובנית ביתך" — אלו מעשים טובים. ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: "הכן בחוץ מלאכתך" — זה מקרא ומשנה וגמרא, "ועתדה בשדה לך" — אלו מעשים טובים, "אחר ובנית ביתך" — דרוש וקבל שכר שאחר כך יש מקום שיהא אדם דורש ומחדש בתורה.

ג שנינו במשנה, ואלו שאינן חוזרין: הבונה בית שער כו', ור' יהודה אומר: אף הבונה בית על מכונו אינו חוזר. תנא [שנה החכם]: אם הוסיף בו דימוס (נידבך, שורה של אבנים) אחד יתר על הבית הקודם — חוזר, שהרי זה כבניה חדשה, ולא אמר ר' יהודה אלא כשלא שינה בו דבר. עוד שנינו במשנה, ר' אליעזר אומר: אף הבונה בית לבנים בשרון לא היה חוזר. תנא [שנה החכם]: מפני שמחדשין אותו פעמים בשבוע (בשבע שנים), ואם כן אין זה בנין של קבע.

ד שנינו במשנה, ואלו שאין זזין ממקומן: בנה בית חדש וחנכו וכו'. תנו רבנן [שנו חכמים] על הכתוב "כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר" (דברים כד, ה): "אשה חדשה" — אין לי אלא אשה חדשה שהיא בתולה שנישאה לו, ואולם אם נשא אלמנה וגרושה מנין שאף הוא אינו יוצא בצבא — תלמוד לומר: "אשה", מכל מקום. אם כן, מה תלמוד לומר "אשה חדשה" — מי שחדשה לו, יצא מחזיר גרושתו שאין היא חדשה לו.

תנו רבנן [שנו חכמים]: "לא יצא בצבא" (דברים כד, ה). יכול בצבא הוא שלא יצא, אבל יספיק מים ומזון לחיילים, ויתקן הדרכים — תלמוד לומר: "ולא יעבר עליו לכל דבר" (דברים כד, ה). יכול שאני מרבה אף הבונה בית ולא חנכו, ואת זה שנטע כרם ולא חללו, וכן את זה שארס אשה ולא לקחה שגם הם לא יעשו דבר — תלמוד לומר: "עליו", לדייק ולמעט: עליו אי אתה מעביר שום עבודה, אבל אתה מעביר על אחרים. ושואלים: ומאחר שכתב בתורה "לא יעבור" שנפטר מכל שעבוד, "לא יצא בצבא" למה לי? ומשיבים: לעבור עליו בשני לאוין (מצוות לא תעשה); משום "לא יעבור" ומשום "לא יצא", אם יוצא לצבא.

ה משנה "ויספו השטרים לדבר אל העם מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו" (דברים כ, ח). ר' עקיבא אומר: "הירא ורך הלבב" הוא כמשמעו — מי שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה, מפני שנופלת עליו אימה. ר' יוסי הגלילי אומר: "הירא ורך הלבב" — זהו המתיירא מן העבירות שבידו, לפיכך תלתה לו התורה (נתנה לו מקום לתלות) את כל אלו הסיבות שבגללן נפטרים מלצאת לצבא, משום בית וכרם וכיוצא בהן שיחזור בגללן, שלא ידעו הכל שהוא חוזר משום עבירות שבידו ויחשבו שחוזר משום אחת הסיבות האחרות.

ר' יוסי אומר: מי שנשא אשה בעבירה, כגון אלמנה לכהן גדול, גרושה או חלוצה לכהן הדיוט, ממזרת או נתינה לישראל, בת ישראל לממזר או לנתין — הרי הוא הירא ורך הלבב שמפני שיש בידו עבירות — מפחד שמא ייפגע במלחמה, ומתיירא משום כך.

"והיה ככלת השטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם" (דברים כ, ט). ובעקיבו (בסופו) של עם, מעמידין זקיפין (שומרים) לפניהם, וזקיפין אחרים מאחוריהם, וכשילין (מוטות) של ברזל בידיהן, וכל המבקש לחזור ולברוח מן המלחמה — הרשות בידו של הזקיף לקפח (להכות ולשבור) את שוקיו.