"ויקרא בו לפני הרחוב אשר לפני שער המים" (נחמיה ח, ג). הרי שלדעת חכמים היו קוראים בעזרה! אמר רב חסדא: אף שם מדובר בעזרת נשים.

א ועוד שנינו במשנה שהכהן הגדול קורא "אחרי מות" ו"אך בעשור". ורמינהי [ומטילים, מראים סתירה] ממה ששנינו: מדלגין בנביא בקריאה בציבור מקטע לקטע ואין מדלגין בתורה, והרי כאן מדלג הכהן ממקום למקום בקריאתו בתורה!

אמר אביי: לא קשיא [אין זה קשה], כאן שאסרו לדלג — הרי זה בכדי שיפסוק התורגמן במקום שיש דילוג ארוך, והמתורגמן צריך להפסיק ולהמתין עד שיגיע הקורא למקום אחר, אסור לדלג, כאן ביום הכיפורים — בכדי שלא יפסוק התורגמן ששתי הפרשיות קרובות ולכן מותר לדלג.

ומקשים, והא עלה קתני [והרי עליה שנינו]: מדלגין בנביא ואין מדלגין בתורה. ועד כמה מדלגין בנביא — עד כדי שלא יפסוק התורגמן. מכלל הדברים אתה למד כי בתורה כלל וכלל לא מדלגים!

אלא אמר אביי באופן אחר: לא קשיא [אין זה קשה]; כאן כשהוא קורא בענין אחד — מדלג, כאן כשקורא בשני עניינין — אינו מדלג.

והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא]: מדלגין בתורה בענין אחד, ובנביא אפילו בשני עניינין. וכאן וכאן אין מדלגים אלא בכדי שלא יפסוק התורגמן.

ואין מדלגין מנביא לנביא אפילו בענין אחד. ובנביא של שנים עשר ("תרי עשר") מדלגין, ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחילתו. אלא אם רוצה לצרף קריאת שני נביאים, קורא המוקדם תחילה ואחר כך את המאוחר.

ב שנינו במשנה: וגולל את התורה ומניחה בחיקו, ואומר: "יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן". ומסבירים: וכל כך למה הוא אומר — כדי שלא להוציא לעז על ספר תורה, שלא יאמרו שחסר קטע זה בתורה, ומשום כך קרא אותו בעל פה.

ג עוד שנינו במשנה: "ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה". ושואלים: וליכרכיה לספר וליקרי [ושיכרוך את הספר, יגלול אותו, ויקרא בו] פרשה זו מן הכתב! אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת: לפי שאין גוללין ספר תורה בצבור, מפני כבוד הציבור.

ושואלים: וליתי [ושיביא] ספר תורה אחרינא וליקרי [אחר ויקרא בו]! רב הונא בר יהודה אמר: משום פגמו של ראשון, שנראה אז כאילו היה הספר הראשון פסול. ר' שמעון בן לקיש אמר: לפי שאין מברכין ברכה שאינה צריכה, ואם יביאו ספר חדש יצטרך הכהן לברך עליו ברכה נוספת.

ושואלים: ומי חיישינן לפגמא [והאם חוששים אנו לפגם], שאם מביאים ספר אחר יאמרו שהספר הראשון היה פגום? והאמר [והרי אמר] ר' יצחק נפחא: ראש חדש טבת שחל להיות בשבת מביא שלש תורות (ספרי תורה) וקורא בהן: קריאה אחת מעניינו של יום (פרשת השבוע), ואחת של ראש חדש, ואחת בשל חנוכה ואין חוששים שמא יאמרו כי הראשון היה פגום!

ומשיבים: תלתא גברי בתלתא סיפרי ליכא פגמא [שלושה אנשים הקוראים בשלושה ספרים שונים אין בכך חשש לפגם] לספר התורה שקראו בו לפני כן, ואולם חד גברא בתרי סיפרי [איש אחד הקורא בשני ספרים] — איכא פגמא [יש חשש לפגם] בכבוד הספר הראשון.

ד שנינו במשנה: "ומברך עליה שמנה ברכות" כו'. תנו רבנן [שנו חכמים]: [מברכין] על התורה כדרך שמברכין בבית כנסת, ועל העבודה כמו בתפילת שמונה עשרה ("רצה"), ועל ההודאה ("מודים"), ועל מחילת עון — כתיקנן כמו בתפילת שמונה עשרה. ומברך על המקדש בפני עצמו, ועל הכהנים בפני עצמן, על ישראל בפני עצמן, ועל ירושלים בפני עצמה.

על מה ששנינו: "והשאר תפלה" תנו רבנן [שנו חכמים] שכך הוא נוסח השאר תפלה: "תחנה רנה ובקשה שעמך ישראל צריכין ליוושע". וחותם ברכה זו ב" ברוך אתה ה' שומע תפלה". מכאן ואילך לאחר מכן — כל אחד ואחד מביא ספר תורה מתוך ביתו וקורא בו. וכל כך למה מביאים הכל את ספרי התורה — כדי להראות חזותו (מראהו) של הספר לרבים, שיראו הכל את נויו, שיש בכך משום חיבוב והידור המצוה.

ה משנה פרשת המלך כיצד היא נקראת? מוצאי יום טוב הראשון של חג הסוכות, בשמיני (בשנה השמינית למחזור השמיטה), במוצאי שביעית לאחר שנת השמיטה, עושין לו למלך בימה של עץ בעזרה, והוא יושב עליה, שנאמר: "מקץ שבע שנים במעד שנת השמיטה"(דברים לא, י).

חזן (שמש) בית הכנסת שבהר הבית נוטל ספר תורה ונותנה לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנה לסגן הכהן הגדול, והסגן נותנה לכהן גדול, וכהן גדול נותנה למלך. והמלך עומד ומקבל, וקורא יושב.

אגריפס המלך עמד וקבל וקרא עומד, ושבחוהו חכמים על שקרא בעמידה. וכשהגיע בקריאתו לפסוק בפרשת המלך "לא תוכל לתת עליך איש נכרי" (דברים יז, טו) זלגו עיניו דמעות, שהרי הוא היה מבית הורדוס שאינם מזרע ישראל. אמרו לו כל העם: אל תתירא אגריפס, אחינו אתה, אחינו אתה!

וקורא מתחילת "אלה הדברים" (דברים א, א) עד "שמע" (דברים ו, ד), וקורא פרשת "שמע" (דברים ו, ד-ט), וקורא "והיה אם שמע", (דברים יא, יג-כא), "עשר תעשר" (דברים יד, כב-כט), "כי תכלה לעשר" (דברים כו, יב-טו), ופרשת המלך (דברים יז, יד-כ), וברכות וקללות (דברים פרק כח) עד שגומר כל הפרשה.

ברכות שכהן גדול מברך אותן ביום הכיפורים — המלך מברך אותן במעמד זה, אלא שנותן ברכה של רגלים תחת (במקום) הברכה על מחילת העון.

ו גמרא ותוהים על דברי המשנה: ביום השמיני של חג סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר? הרי אמר שבמוצאי יום טוב ראשון הוא זמן ההקהל, שהמלך קורא! אלא אימא [אמור]: בשנה השמינית של מחזור השמיטה.

ושואלים: וכל הני [אלה] הדברים הכתובים בפסוק בקביעת תאריך זה, שנאמר בתורה כך: "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות, בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלקיך" (דברים לא, י-יא) למה לי (למה צריך אותם)?

ומשיבים: צריכי [צריכים] כולם להיאמר, דאי כתב רחמנא [שאם היתה כותבת התורה] רק "מקץ שבע שנים" (דברים לא, י) — הוה אמינא נימנו מהשתא [הייתי אומר נמנה מעכשיו], מזמן שנאמר הדבר, כלומר, מזמן כניסת עם ישראל לארץ, ואף על גב [ואף על פי] שלא מתרמי [מזדמן הדבר] בשמיטה, על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] "במועד שנת השמיטה".

ואי כתב רחמנא [ואילו כתבה התורה] רק "מקץ שבע שנים בשנת השמיטה" — הוה אמינא [הייתי אומר] בסוף שנת השמיטה, על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] "במעד", והמועד הסמוך הוא בחודש תשרי.

ואי כתב [ואילו כתבה] התורה רק "מקץ שבע שנים במעד שנת השמיטה", הוה אמינא [הייתי אומר] כי הכוונה היא מריש שתא [מראש השנה] שגם הוא מועד, על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] גם "בחג הסכות".

ואי כתב רחמנא [ואילו כתבה התורה] רק "בחג הסכות" — הוה אמינא [הייתי אומר] אפילו יום טוב אחרון של סוכות, על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] גם "בבוא כל ישראל" (דברים לא, יא) —