בקולב הלך (לך) אחר מסמרותיו, שבהם תולים את החפצים. בסולם הלך אחר שליבותיו, בערסא (מאזניים גדולות) הלך אחר שלשלותיו ולא לפי כפות המאזניים. וחכמים אומרים: בכל הכלים הכל הולך אחר המעמיד, שאין אנו דנים לפי החלק החשוב מבחינת התפקיד, אלא לפי עיקר מבנהו של הכלי. ואם כן, לדעת ר' נחמיה יש לחלק, אף בדיני שבת, בין טבעת שיש בה חותם ושאין בה חותם, שהרי לדעתו החותם הוא עיקרה של הטבעת. וחכמים הסבורים, לדיני טומאה, שעיקרה של הטבעת הוא גופה ולא חותמה, מתירים משום כך בשבת אף בטבעת שיש עליה חותם.

רבא אמר: אפשר לתרץ את הסתירה בצורה אחרת, והמשנה בדיני טומאה יש להבינה כי לצדדים קתני, וכל קטע בה מתייחס לצד (ענין) אחר. וכך יש להבינה: טבעת שיש עליה חותם — הריהי תכשיט של איש, אין עליה חותם — הריהי תכשיט של אשה.

ורב נחמן בר יצחק אמר ליישב את הסתירה בין המשניות בדרך זו: וכי מהלכות טומאה על הלכות שבת קרמית [מקשה אתה]?! והלא העקרונות היסודיים שבדינים אלה אינם דומים כלל, שכן בטומאה "כל כלי מעשה" (במדבר לא, נא) אמר רחמנא [אמרה התורה], ולכן טבעת שיש עליה חותם כלי הוא, ומקבלת טומאה. ואילו בשבת משום משוי (משא) אמר רחמנא [אמרה התורה] שיש לחשוש, ולכן כשאין עליה חותם — הריהי תכשיט, ומותרת בטלטול, יש עליה חותם — הריהי משוי , ואסור.

א שנינו במשנה שלא תצא האשה בשבת במחט שאינה נקובה. ושואלים: למאי חזיא [למה ראויה] כקישוט מחט כזו? אמר רב יוסף: הואיל ואשה אוגרת (אוספת) בה את שערה, שהיא מכניסה סיכה זו בתוך שערותיה ומצמידה אותן על ידי כך אל הסבכה.

אמר ליה [לו] אביי: אם כן ותהוי [תהא] מחט זו כבירית טהורה, ותשתרי [ותותר]. שבין הביריות השונות יש סוג בירית שאינו מקבל טומאה, והוא בירית העשויה כרצועה המחזיקה את הגרב שלא תפול, ומותר לצאת בה בשבת, אפילו היתה מקושטת, שמפני הצניעות ודאי לא תבוא אשה להראות או להסיר את הבירית ברשות הרבים. ואף במחט זו התחובה בסבכה — אין להניח שתפרע אשה את שערה ברחוב.

אלא תרגמא [הסביר אותה] רב אדא נרשאה קמיה [מהעיר נרש לפני] רב יוסף: הואיל ואשה חולקת בה שערה, שעושה בשערותיה כעין שביל על ידי מחט זו. ומקשים: בשבת שאסור לסרוק את השערות למאי חזיא [למה ראויה] מחט זו? אמר רבא: טס של זהב יש לה על ראשה, ובקצהו מחט זו, בחול חולקת בה שערה, ואילו בשבת מכניסה את המחט בכיסוי ראשה, והחלק המקושט מניחתה כנגד פדחתה (מצחה) כשאר תכשיטים.

ב משנה לא יצא האיש בשבת בסנדל המסומר (שיש לו מסמרים בסוליותיו) כאשר יבואר טעמו של דבר בגמרא. ולא יצא בסנדל יחיד, בזמן שאין ברגלו מכה (פצע). ולא יצא בתפילין, ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה, שהקמיע נכתב בידי מי שאין ידוע עדיין אם מומחה הוא לכתוב קמיעות המועילים לנושא אותן. וכן לא יצא לא בשריון ולא בקסדא ולא במגפיים. ואם יצא בכל אלה — אינו חייב חטאת.

ג גמרא ושואלים: סנדל המסומר מאי טעמא [מה טעם] אסרו לצאת בו בשבת?

אמר שמואל: אנשים שלפי [נשלפים, נשמטים] מן הגזירה (גזירת השמד) היו לאחר אחת המלחמות באותם ימים, והיו אנשים אלו נחבאין במערה, ואמרו הנחבאים: הנכנס למערה — יכנס, והיוצא ממנה — אל יצא. שאין היוצא יודע אם אורבים מבחוץ ויכול בכך להסגיר את כל יושבי המערה.

ואירע שנהפך סנדלו של אחד מהם כשצדו הקדמי מאחור, ונראו עקבותיו כפסיעות יוצאות מן המערה, וכסבורין הם שאחד מהן יצא וראוהו האויבים ועכשיו באין עליהן. דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהם אויבים. ולזכר אותו אסון שאירע בגלל סנדל מסומר אסרו לצאת בו.

ר' אילעאי בן אלעזר אומר שסיבת הגזירה היתה אחרת, ולדעתו מקור הגזירה היה בכך שפעם אחת במערה היו יושבין אותם אנשים ושמעו קול סנדל המסומר מעל גבי המערה, כסבורין היו שבאו עליהם אויבים, דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהן אויבים.

רמי בר יחזקאל אמר, טעם הגזירה היה שונה, והוא: בבית הכנסת היו יושבים אנשים אלו ושמעו קול סנדל מסומר מאחורי בית הכנסת, כסבורין היו שבאו עליהם אויבים. דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהן אויבים.

ולזכר אותו אסון שאירע בגלל סנדל מסומר באותה שעה אמרו: אל יצא אדם בסנדל המסומר. ומקשים: אי הכי [אם כך] בימות החול נמי ליתסר [גם כן ייאסר] לנעול סנדל מסומר! ומשיבים: מעשה זה כי הוה [כאשר היה] — בשבת הוה [הוא שהיה] ולכך גזרו איסור רק מעין המאורע, בשבת. ומקשים: אם כן ביום טוב לישתרי [יותר] לנעול סנדל מסומר! אלמה תנן [מדוע שנינו באותה משנה]: