כל התורה בכל לשון נאמרה, שיכולה להיאמר ולהיקרא בכל שפה, דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] שדווקא בלשון הקודש נאמרה, אם כן "והיו" דכתב רחמנא [שכתבה התורה] בקריאת שמע, ומשם למד רבי שנאמרת דווקא בלשון הקודש למה לי?

ודוחים: אין זו ראיה, שאפילו אם כל התורה בלשון הקודש נאמרה, מכל מקום איצטריך [הוצרך] "והיו" להיאמר כאן במיוחד משום דכתיב [שנאמר] "שמע", ומכאן אפשר היה ללמוד — בכל לשון שאתה שומע, ולכן כדי להוציא ממשמעות זו של הדברים, צריך היה להדגיש "והיו".

ושואלים להיפך: לימא קסברי רבנן [האם לומר שסבורים חכמים] כי כל התורה כולה בלשון קודש דווקא נאמרה, דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שבכל לשון נאמרה אם כן "שמע" דכתב רחמנא [שכתבה תורה] ללמד שפרשה זאת נקראת בכל לשון למה לי?

ומשיבים: איצטריך [הוצרך] הדבר משום דכתיב [שנאמר] "והיו", וכדי להוציא משיטת רבי היה צורך להדגיש "שמע".

א שנינו כי תפלה נאמרת בכל לשון. והטעם הוא: תפילה רחמי [בקשת רחמים] היא, כל היכי דבעי מצלי [כל אופן שרוצה הוא מתפלל], ושואלים:

ותפלה בכל לשון היא נאמרת? והאמר [והרי אמר] רב יהודה: לעולם אל ישאל (יבקש) אדם צרכיו בתפלה בלשון ארמית, וכפי שאמר ר' יוחנן: כל השואל צרכיו בלשון ארמי — אין מלאכי השרת נזקקין (מטפלים) לו, לפי שאין מלאכי השרת מכירין (יודעים) בלשון ארמי!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זו] שאמר ר' יוחנן שאינו יכול לומר תפילתו בכל לשון — הרי זה בתפלת יחיד הצריך לסיוע המלאכים, ואולם הא [זו] ששנינו במשנה שיכול להתפלל בכל לשון — הרי זה בתפילה בצבור.

ושואלים: והאם אין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: יוחנן כהן גדול שמע בת קול מבית קדש הקדשים שהוא אומר: נצחו טליא דאזלו לאגחא קרבא לאנטוכיא [ניצחו הילדים, הצעירים, שהלכו למלחמה לאנטיוכיה]. ושוב מעשה בשמעון הצדיק ששמע בת קול מבית קדש הקדשים שהוא אומר: בטילת עבידתא דאמר שנאה לאייתאה על היכלא [בטילה הגזירה שאמר השונא להביא על ההיכל] ונהרג גסקלגס (גיוס קליגולה) ובטלו גזירותיו וכתבו אותה שעה שנשמעה בת הקול, ונמצא אחר כך שכיוונו בדיוק לאותה שעה שאירע הדבר. והרי בלשון ארמי היה אומר!

ומשיבים: אי בעית אימא [אם תרצה אמור]: בת קול שאני [שונה] דלאשמועי עבידא [שלהשמיע היא עשויה] ומדברת גם בלשון ארמית, ואולם אינה שומעת אלא בלשון הקודש. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] המלאך גבריאל הוה [היה] זה. שאמר מר [החכם] על יוסף: בא גבריאל ולימדו שבעים לשון, ודווקא הוא בקי בכל הלשונות, אבל לא שאר המלאכים.

ב שנינו כי ברכת המזון נאמרת בכל לשון. ומקור הדבר: דכתיב [שנאמר] "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך" (דברים ח, י), משמע — בכל לשון שאתה מברך.

ג שבועת העדות נאמרת בכל לשון. ומקור הדבר, דכתיב [שנאמר] באותו ענין: "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה" (ויקרא ה, א) והדגש על השמיעה כוונתו — בכל לשון שהיא שומעת.

ד שבועת הפקדון מניין לנו שנאמרת בכל לשון — אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שווה "תחטא" (ויקרא ה, א) "תחטא" (ויקרא ה, כא) משבועת העדות.

ה שנינו ואלו נאמרים בלשון הקודש: מקרא ביכורים וחליצה כו', עד מקרא ביכורים כיצד למדים? נאמר בפרשת ביכורים "וענית ואמרת לפני ה' אלהיך" (דברים כו, ה) ולהלן בברכות וקללות הוא אומר "וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל" (דברים כז, יד) מה "ענייה" האמורה להלן בלשון הקודש דווקא — אף כאן בלשון הקודש.

ושואלים: ולוים גופייהו מנלן [עצמם מניין לנו] שבלשון הקודש דווקא? ומשיבים: אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שווה "קול" "קול" ממשה, כתיב הכא [נאמר כאן] "קול רם" (דברים כז, יד) וכתיב התם [ונאמר שם]: "משה ידבר והאלהים יעננו בקול" (שמות יט, יט), מה להלן עשרת הדברות היו בלשון הקודש, אף כאן דברי הלויים בלשון הקודש.

ו שנינו: חליצה כיצד למדים שמה שנאמר בה הוא דווקא בלשון הקודש — שנאמר "וענתה ואמרה", ור' יהודה לומד את הדבר ממה שנאמר שם "וענתה ואמרה ככה". ושואלים: ורבנן [וחכמים] שאינם לומדים זאת מ"ככה", האי [אותו] "ככה" מאי עבדי ליה [מה עושים הם בו]? ומשיבים: מיבעי להו [צריכים הם אותו] להלכה אחרת, ללמד לדבר שהוא מעשה שמעכב בחליצה, שכן נאמר שם "ככה יעשה", אבל מה שאיננו מעשה, כגון הדיבור בלבד — אינו מעכב והחליצה כשירה בדיעבד.

ור' יהודה לומד דבר זה ממה שיכול היה לכתוב "כה", ואמר "ככה" והרי זו לשון מיעוט כפולה. ורבנן [חכמים], הדיוק של "כה" "ככה" לא משמע להו [נשמע להם] כדבר שאפשר ללמוד ממנו.