שהרי עשה בה בסוטה ספק זונה כזונה שהיא נאסרת על בעלה מפני הספק בלבד, וכיון שנעשתה כזונה הרי זונה אסורה לכהן. אולם אם כן תרומה נמי [גם כן] לא תיבעי קרא [תצטרך כתוב] מפורש, שהרי עשה בה ספק זונה כזונה, וזונה אסורה בתרומה!

אלא יש לומר כי לדעת ר' עקיבא ארבעה קראי כתיבי [כתובים נאמרו] שדורש גם את כפל הלשון "נטמאה" וגם את הוא"ו היתירה של המלה "ונטמאה": חד [כתוב אחד] לאוסרה לבעל, וחד [ואחד] לאוסרה לבועל, וחד [ואחד] לאוסרה לכהונה, וחד [ואחד] לאוסרה לתרומה. ולדעת

ר' ישמעאל שאינו דורש את יתור הוא"ו תלתא קראי כתיבי [שלושה כתובים נאמרו]: חד [כתוב אחד] לבעל, וחד [ואחד] לבועל, וחד [ואחד] לתרומה, ואילו כהונה אתיא [באה, נלמדת] בקל וחומר מתרומה.

ושואלים: ור' ישמעאל, ממאי דאיצטריך קרא [ממה, מניין יודע הוא שהוצרך הכתוב] לתרומה, וכהונה אתיא [באה] בקל וחומר? דילמא כי אצטריך [שמא כאשר הוצרך] הפסוק הרי זה לכהונה בלבד, ואילו תרומה שריא [מותרת] לה!

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך ר' ישמעאל: מסתברא דומיא [מסתבר ללמוד מן הפסוק איסור בדומה] לאיסור בעל ובועל. מה בעל ובועל הם איסורים החלים על האשה מחיים (בחיי הבעל) — אף תרומה נמי [גם כן] היא איסור מחיים, לאפוקי [להוציא] כהונה שהוא איסור שחל עליה רק לאחר מיתה של הבעל, שאם בחייו יגרשנה תהיה אסורה ממילא לכהן כגרושה.

ור' עקיבא, סברה זו של דומיא [איסור בדומה] לאיסור בעל ובועל לית ליה [אין לו], אינו סבור שיש ללמוד מהשוואה זו, ולכן צריך שני לימודים; אחד לתרומה ואחד לכהונה.

ואי נמי אית ליה [ואם גם כן יש לו] השוואה זו, סבור הוא שמילתא דאתיא [דבר שבא, שנלמד] בקל וחומר בכל זאת טרח וכתב לה קרא [טורח וכותב אותו הכתוב במפורש]. ואף כאן, למרות שאפשר ללמוד איסור כהונה מתרומה בקל וחומר, בכל זאת נכתב הדבר במפורש.

אמר רב גידל אמר רב: דבר שיש בו דעת לישאל ואין בו דעת לישאל לענין ספק טומאה מהאי קרא נפקא [מפסוק זה הוא יוצא], שנאמר: "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל" (ויקרא ז, יט) ומכאן נלמד: ודאי טמא הוא שלא יאכל, הא [הרי] ספק טמא וספק טהור — יאכל.

ולעומת זאת אימא סיפא [אמור את סופו] של אותו פסוק: "והבשר כל טהור יאכל בשר" (ויקרא ז, יט), משמע: ודאי טהור הוא שיאכל בשר, הא [הרי] ספק טמא וספק טהור — לא יאכל. אם כן יש סתירה הנובעת מדיוק ומיצוי לשונו של פסוק זה.

אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכך]: כאן — שיש בו דעת לישאל, שהאיש עצמו נגע ("כל טהור") ולכן ספיקו טמא, כאן כשהבשר הטמא נגע ("והבשר") הרי זה דבר שאין בו דעת לישאל וספיקו טהור.

ומעירים: ואיצטריך [והוצרך] לענין זה מה שלמד רב גידל אמר רב, ואיצטריך למיגמר [והוצרך גם להילמד] מסוטה. דאי [שאם] רק מדברי רב הוה אמינא [הייתי אומר] כי ספק טומאה בדבר שיש בו דעת להישאל, טמא בין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים, לכן איצטריך למיגמר [צריך היה ללמוד] מסוטה שרק ברשות היחיד כך הוא.

וכן גם להיפך: ואי [ואם] מסוטה בלבד היו למדים, הוה אמינא [הייתי אומר] שכשם שבסוטה גם הסוטה וגם הצד האחר לטומאה, הבועל, יש להם דעת ויכולים להישאל, כך גם בכל ספק מגע טומאה — לא יהיה הספק טמא עד דאיכא [שיש] דעת נוגע ודעת מגיע, כלומר, המטמא והנטמא, על כן צריכא [צריך] גם לדברי רב גידל אמר רב, שדי באחד מהם שיש בו דעת להישאל, כדי לטמא ספק טומאה ברשות היחיד.

א שנינו במשנה: בו ביום דרש ר' עקיבא וכל כלי חרש כו'. שככר טמא, שהוא שני לטומאה, מטמא ככר תרומה אחר שנגע בו, וסיפר ר' יהושע שסבור היה רבן יוחנן בן זכאי שיקום דור ויטהרנו, מאחר שאין לו מקרא כתוב.

ושואלים: ומאחר שאין לו מקרא, למה החזיק רבן יוחנן בהנחה שהוא טמא?

אמר רב יהודה אמר רב: סבור היה שמן הכתוב במפורש בתורה אין לו טומאה, אבל מדין קל וחומר יש לו. ומהו קל וחומר זה: ומה טבול יום (אדם שטבל מטומאתו ועדיין לא נטהר לגמרי עד סוף אותו יום) שמותר בחולין ואינו פוסלם, ונקרא טהור לענין חולין (רמב"ן) — פוסל בתרומה אם נגע בה, כפי שאנו למדים מן הכתובים, ככר שני שפסול בחולין שקיבל טומאה מראשון לטומאה, ומכל מקום קרוי טמא — אינו דין שיעשה שלישי בתרומה?

ומעירים: קל וחומר זה איכא למיפרך [יש אפשרות לפרוך, לשבור אותו] בטענה הבאה: מה לטבול יום שכן היה אב הטומאה לפני שטבל, מה שאין כן ככר זה שהוא רק שני לטומאה מתחילתו!

ומשיבים: תיתי [תבוא, תילמד] הלכה זו