מעוברת חבירו ומינקת חבירו — לא שותות ולא נוטלות כתובה, אלו דברי ר' מאיר.

שהיה ר' מאיר אומר: לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו לפני שמלאו עשרים וארבעה חודשים ללידת הולד, כשייגמל הילד מיניקתו, ואם נשא — יוציא (יגרש) ולא יחזיר אותה עולמית, שקנסוהו על שעבר על דברי חכמים. וחכמים אומרים: יוציא בגט, וכשיגיע זמנו לכנוס (לשאת) לאחר עשרים וארבעה חודש ללידת הולד — יכנוס אותה פעם שניה.

ועוד אמרו: והרובא (בחור, איש צעיר) שנשא אשה עקרה וזקינה ואין לו אשה ובנים מעיקרא [מתחילה] — לא שותה ולא נוטלת כתובה, שהרי נשא אשה האסורה עליו, שהרי אינו יכול לקיים על ידה מצות פריה ורביה שטרם קיימה. ר' אלעזר אומר: אין בנישואין אלה עצמם איסור, שהרי יכול הוא לישא אשה אחרת ולפרות ולרבות הימנה.

ומשום כך הריהי שותה אבל המקנא לארוסתו או לשומרת יבם שלו, ומשכנסה נסתרה — או שותה או לא נוטלת כתובה. מעוברת ומינקת עצמו שקינא לה, שיש לחשוש שמא יזיקו המים המרים לוולד, מכל מקום קינויו קינוי ולכן או שותה או לא נוטלת כתובתה. הרובא (הצעיר) שנשא עקרה וזקינה, ויש לו אשה ובנים ואם כן, אין היא אסורה עליו שהרי קיים כבר מצות פריה ורביה — או שותה, או לא נוטלת כתובה.

אשת ממזר שהיתה נשואה לממזר, בנישואין כשרים, או אשת נתין לנתין, או אשת גר או עבד משוחרר, או איילונית שקינא לה בעלה — או שותה, או לא נוטלת כתובה. קתני מיהא [שנה התנא על כל פנים] שם שאיילונית שותה, והרי זו תיובתיה [קושיה חמורה על] רב נחמן!

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רב נחמן: תנאי [מחלוקת תנאים] היא בענין זה, ואנא דאמרי כי האי תנא [ואני שאמרתי את דברי, כדעת תנא זה אמרתי]. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: איילונית לא שותה ולא נוטלת כתובה, שנאמר: "ונקתה ונזרעה זרע" (במדבר ה, כח) — מי שדרכה להזריע, יצאתה זו שאין דרכה להזריע.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] הסבורים באותה ברייתא שאיילונית שותה, האי [זה] הכתוב "ונקתה ונזרעה זרע" מאי עבדי ליה [מה עושים הם בו]? הלא אינה בכלל "ונזרעה זרע"! ומשיבים: מיבעי להו לכדתניא [נצרך הוא להם לכפי ששנינו בברייתא]: מה שנאמר "ונקתה ונזרעה [זרע]", לומר שאם היתה עקרה — נפקדת בבנים, אלו דברי ר' עקיבא. אמר לו ר' ישמעאל: אם כן — יסתרו כל העקרות, וישתו מי סוטה ויפקדו, שיש להן דרך כזו להיפקד, וזו, אשה עקרה שהיא צנועה וכשירה, הואיל ולא נסתרה הפסידה בנים?!

אלא יש לומר: אם כן מה תלמוד לומר: "ונקתה ונזרעה זרע", שאם היתה יולדת עד עכשיו בצער — יולדת מעתה בריוח (ברווחה בלא צער), היתה יולדת נקבות — יולדת עכשיו זכרים, היתה יולדת ילדים קצרים (נמוכים) — יולדת ארוכים (גבוהים), היתה יולדת ילדים שחורים שאינם יפים — יולדת לבנים, יפים.

א שנינו במשנה שאשת ממזר הנשואה לממזר שותה. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכן הוא, שהרי נישואיהם נישואין כשרים! ומשיבים, מהו דתימא [שתאמר]: אפושי [להרבות] פסולין לא ליפוש [נרבה] ואין מעוניינים בקיומם של נישואין כאלה, ולכן לא תשתה ותיאסר על בעלה, ולא תלד מעתה ילדים, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין הדבר כן.

ב עוד שנינו שם: אשת גר ועבד משוחרר, ואיילונית או שותה או לא נוטלת כתובה. ותוהים לגבי אשת גר ועבד כנעני משוחרר (שגם הוא גר): פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכן הוא, שהרי אשתו היא לכל דבר?

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: הלא נאמר בראש פרשת סוטה "דבר אל בני ישראל" (במדבר ה, יב), ויש מקום לומר שבא הכתוב למעט: בנים של ישראל דווקא, ולא גרים, על כן קא משמע לן [השמיעה לנו] הברייתא שאף גרים בכלל. ושואלים: ואימא הכי נמי [ואמור שכך הוא גם כן] שהכתוב בא באמת למעט גרים! ומשיבים: "ואמרת" (במדבר ה, יב) שנאמר אחר כך — לשון רבויא [ריבוי] הוא, ללמד שכל ישראל, אפילו גרים, שותים.

ג שנינו במשנה: אשת כהן שותה ומותרת לבעלה. ותוהים: אשת כהן שותה פשיטא [פשוט, מובן מאליו] ששותה! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר], הלא אמר הכתוב בסוטה: "והיא לא נתפשה (נאנסה)" (במדבר ה, יג) ולכן היא אסורה, הא [הרי] אם נתפשה — מותרת לבעלה. וזו אשת כהן הואיל וגם אם נתפשה אסורה היא לבעלה — אימא [אמור] שלא תשתה שהרי אין דינה שווה לשאר נשים, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהיא שותה.

ד שנינו במשנה שאשת כהן שותה ומותרת לבעלה. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], הלא נבדקה ונמצאה טהורה! אמר רב הונא: מדובר שם במתנוונה שהולך גופה ומתנוון. ותוהים: מתנוונה — הא [הרי] כבר בדקוה מיא [המים] והוכיחו שהיא טמאה, אלא שהזכות תולה לה אבל אסורה לבעלה!

ומשיבים: במתנוונה דרך אברים אחרים. כלומר, מחלות באות עליה, אבל לא באיברים האמורים בתורה. מהו דתימא [שתאמר]: הא זנויי זנאי [זו באמת זנתה], והא [וזה] שלא בדקוה מיא כי אורחיה [המים כדרכם] הוא משום שבאונס זנאי [זנתה] ולגבי כהן בכל אופן היא אסירא [אסורה], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין חוששים לכך.

ה שנינו במשנה שאשת סריס שותה. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], הלא נשואה היא לו! ומשיבים, מהו דתימא [שתאמר]: הלא "ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך" (במדבר ה, כ) אמר רחמנא [אמרה תורה], והאי לאו בר הכי [וזה, בעלה אינו מסוגל לכך] הוא, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין אומרים כן.

שנינו במשנה שעל ידי (לשם) כל עריות מקנין (מקנאים) ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכן הוא!