א משנה בא לו הכהן לכתוב את המגילה, מאיזה מקום בפרשת סוטה האמורה בתורה (במדבר פרק ה) הוא כותב?

— מ"ואם לא שכב איש" וגו', וממשיך "ואת כי שטית תחת אישך" וכו',

ואינו כותב "והשביע הכהן את האשה", וכותב "יתן ה' אותך לאלה ולשבעה... ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפל ירך" (במדבר ה׳:כ״ב, פסוקים יט-כב), ואינו כותב "ואמרה האשה אמן אמן" (במדבר ה, כב).

ר' יוסי אומר: לא היה מפסיק, אלא כותב את כל האמור בפרשה.

ר' יהודה אומר: כל עצמו (בכלל) אינו כותב אלא "יתן ה' אותך לאלה ולשבעה וגו' ובאו המים המאררים האלה במעיך". ומסיימת המשנה: ואינו כותב "ואמרה האשה אמן אמן" (במדבר ה, כב).

ב גמרא בביאור המחלוקת במשנה שואלים: במאי קא מיפלגי [במה, באיזה עקרון, חלוקים התנאים] שבמשנה? ומסבירים: בהאי קרא קמיפלגי [בכתוב זה הם חלוקים], נאמר: "וכתב את האלת האלה הכהן בספר" (במדבר ה, כג);

ר' מאיר התנא הראשון במשנתנו סבר: "אלות" משמעו אלות (קללות) ממש, "האלות" בתוספת ה"א הידיעה — לרבות קללות הבאות מחמת ברכות. כלומר, גם ברכות הכתובות בפרשה שהצד השלילי שלהן הוא קללות. שאם אכן חטאה יבוא עליה היפך הברכה — גם את זאת כותב הכהן. "אלה" שהוא לשון מיעוט — למעוטי [למעט] קללות שבמשנה תורה, שאינו כותב אותן למרות שגם הן קרויות "אלות". "האלה" בתוספת ה"א הידיעה — למעוטי [למעט] גם צוואות (חלק המצוות שבפרשה) וקבלות אמן שעל ידי האשה שאינו כותב גם אותן.

ור' יוסי דורש: כולהו כדקאמרת [הכל כפי שאתה, ר' מאיר, אומר], אלא נאמר "את" שהיא לשון ריבוי — לרבות צוואות וקבלות.

ור' מאיר — אתים לא דריש [דורש] כלשון ריבוי.

ור' יהודה — כולהו במיעוטי דריש להו [כולם בדרך של מיעוטים הוא דורש אותם]: "אלות" — הריהן אלות ממש, "האלות" — למעוטי [למעט] קללות הבאות מחמת ברכות, "אלה" — למעוטי [למעט] קללות שבמשנה תורה, "האלה" — למעוטי [למעט] צוואות וקבלות.

ושואלים: ור' מאיר, מאי שנא [במה שונה] האי [זו] ה"י של "האלות" דמרבי ביה [שמרבה בו], שלומד ממנה לרבות קללות הבאות מחמת ברכות, ומאי שנא [ומה שונה] האי [זו] ה"י של "האלה" דמעיט ביה [שממעט בו] צוואות וקבלת אמן?

ומשיבים: ה"י דגביה דריבויא [שאצל, שליד לשון ריבוי] — ריבויא [ריבוי] היא, ה"י דגביה דמיעוטא [שאצל מיעוט] — מיעוטא [מיעוט היא]. וכיון ש"אלה" היא לשון מיעוט, גם הה"א שאצלה ממעט.

ושואלים: והא לית ליה [והרי אין לו, אינו מקבל] ר' מאיר את השיטה שמכלל לאו אתה שומע הן, ואם כן מדוע צריך לכתוב ברכות והרי לשיטתו לא משמע מהם קללות?

אמר ר' תנחום: "הנקי" (במדבר ה, יט) כתיב [נאמר], שהוא דורשו כאילו היה כתוב בח', לשון חנק, ומצרף אליה את תחילת הפסוק הבא, והרי זה כאילו נאמר "חנקי ואת כי שטית תחת אישך".

דריש [דרש] ר' עקיבא: איש ואשה הנשואים זה לזו, אם זכו ואין בהם זנות — שכינה ביניהן, כי מצטרפות האות יו"ד שבמלה "איש" והאות ה"א שבמלה "אשה" לשם ה' (י-ה). ואם לא זכו — שם שמים מסתלק מהם, ונשארו בשניהם רק אותיות "אש", ולכן אש אוכלתן.

אמר רבא: והאש של אשה עדיפא [עדיפה, חזקה ומיידית יותר] מזו של האיש, מאי טעמא [מה טעם] הדבר — האי מצרף [זה מצורף] בכתוב, שבמלה "אשה" האותיות "אש" מצויות יחד, והאי לא מצרף [וזה אינו מצורף] שבמלה "איש" יש אות מפרידה ביניהם.

אמר רבא: מפני מה אמרה תורה הבא עפר לסוטה? שאם זכתה והתברר שלא זינתה — יוצא ממנה בן כאברהם אבינו, דכתיב ביה [שנאמר בו]: "ואנוכי עפר ואפר" (בראשית יח, כז), ואם לא זכתה — תחזור לעפרה, שמתה משתיית מי הסוטה.

ג ועוד דריש [דרש] רבא: בשכר שאמר אברהם אבינו "ואנכי עפר ואפר" זכו בניו לשתי מצות, אפר פרה ועפר סוטה.

ומקשים: והאיכא נמי [והרי יש גם כן] מצוה נוספת בעפר — עפר כיסוי הדם!

ומשיבים: התם [שם] בכיסוי הדם אמנם הכשר מצוה איכא [יש] בכך, אבל הנאה ליכא [אין], משום שמצוות כיסוי הדם היא לאחר שכבר שחט ואין בה איפוא הנאה של תיקון.

ועוד דרש רבא: בשכר שאמר אברהם אבינו "אם מחוט ועד שרוך נעל" (בראשית יד, כג) וויתר על ממון שאינו שלו, זכו בניו לשתי מצות: חוט של תכלת ורצועה של תפלין.

ושואלים: בשלמא [נניח] רצועה של תפלין יש בה ענין של מעלה וזכות, דכתיב [שכן נאמר]: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח, י) ותניא [ושנויה ברייתא], ר' אליעזר הגדול אומר: אלו תפלין שבראש. משמע שיש בהם ענין של תפארת וגדולה.

אלא חוט של תכלת מאי היא [מה הוא] הדבר המיוחד בקיומה? ומשיבים: דתניא [שכן שנינו בברייתא], היה ר' מאיר אומר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין שנבחר לציצית?

— מפני שהתכלת דומה בצבעו לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד, וראיה לכך — שנאמר: "ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר" (שמות כד, י), מכאן שהרקיע הוא כלבנת הספיר, וכתיב [ונאמר]: "כמראה אבן ספיר דמות כסא (יחזקאל א, כו), מכאן שכסא הכבוד הוא גם כלבנת הספיר, הרי שיש בתכלת אות של קשר לשכינה.

ד משנה אינו כותב מגילת סוטה לא על הלוח של עץ, ולא על הנייר, ולא על