גסטרא (חיל המבצר) של בית פעור, ואמרו להם: הראנו היכן משה קבור. עמדו אנשים למעלה על ההר — נדמה להם שהקבר למטה, עמדו למטה — נדמה להם למעלה. נחלקו לשתי כיתות (קבוצות), אותן שעומדים למעלה — נדמה להן שהוא למטה, אלה שעומדים למטה — נדמה להן שהוא למעלה, לקיים מה שנאמר "ולא ידע איש את קברתו" (דברים לד, ו).

ר' חמא בר' חנינא אמר: אף משה רבינו עצמו אינו יודע היכן הוא קבור; כתיב הכא [נאמר כאן] "ולא ידע איש את קברתו" וכתיב התם [ונאמר שם] "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים" (דברים לג, א), כלומר, אפילו משה הנקרא "איש האלקים" לא ידע. ואמר ר' חמא בר' חנינא: מפני מה נקבר משה אצל בית פעור — כדי לכפר בכך על מעשה פעור.

א ואמר ר' חמא בר' חנינא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "אחרי ה' אלהיכם תלכו" (דברים יג, ה), וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר "כי ה' אלהיך אש אכלה הוא" (דברים ד, כד)!

אלא הכוונה היא שיש להלך אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא ולנהוג כמו כן; מה הוא מלביש ערומים, דכתיב [שנאמר]: "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם" (בראשית ג, כא) — אף אתה הלבש ערומים. הקדוש ברוך הוא ביקר חולים, דכתיב [שנאמר]: לאחר שמל אברהם את עצמו והיה חולה מכאב המילה "וירא אליו ה' באלני ממרא" (בראשית יח, א) — אף אתה בקר חולים. הקדוש ברוך הוא ניחם אבלים, דכתיב [שנאמר]: "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו" (בראשית כה, יא) — אף אתה נחם אבלים. הקדוש ברוך הוא קבר מתים, דכתיב [שנאמר]: "ויקבר אתו בגי" (דברים לד, ו) — אף אתה קבר מתים.

כיון שהזכרנו כתוב זה על כתנות עור דנים בו; רב ושמואל נחלקו בפירושו, חד [אחד מהם] אמר: כתנות אלה היו עשויות מדבר הבא מן העור, וחד [ואחד מהם] אמר: דבר שהעור נהנה ממנו.

דרש ר' שמלאי: תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. כיצד? תחילתה גמילות חסדים — דכתיב [שנאמר]: "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם" (בראשית ג, כא), הרי גמילות חסדים של הלבשת ערומים, וסופה גמילות חסדים — דכתיב [שנאמר] "ויקבר אתו בגי" (דברים לד, ו), הרי גמילות חסדים של קבורת מתים.

ב דרש ר' שמלאי: מפני מה נתאוה משה רבינו כל כך ליכנס לארץ ישראל? וכי לאכול מפריה הוא צריך, או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה: הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: כלום אתה מבקש לעשות מצוות אלה אלא לקבל שכר — מעלה (מחשיב) אני עליך כאילו עשיתם ותקבל שכרך, שנאמר: "לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל תחת אשר הערה למות נפשו ואת פשעים נמנה, והוא חטא רבים נשא ולפשעים יפגיע" (ישעיה נג, יב), וכך דורשים את הפסוק:

"לכן אחלק לו ברבים", כלומר, יקבל שכר. יכול יקבל שכר כאחרונים ולא כראשונים — תלמוד לומר: "ואת עצומים יחלק שלל", כאברהם יצחק ויעקב שהן עצומים בתורה ובמצות. "תחת אשר הערה למות נפשו" — שמסר עצמו למיתה על ישראל, שנאמר: "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת "(שמות לב, לב).

"ואת פשעים נמנה" — שנמנה עם מתי מדבר, שהרי אף הוא כמותם לא נכנס לארץ. "והוא חטא רבים נשא" — שכיפר על מעשה העגל. "ולפשעים יפגיע" — שביקש רחמים על פושעי ישראל שיחזרו בתשובה. ואין "פגיעה" אלא לשון תפלה, שנאמר: "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי" (ירמיה ז, טז).

א משנה היה בעלה מביא את מנחתה של אשתו הסוטה לכהן בתוך כפיפה מצרית (סל העשוי מעלי דקל) ונותנה (את המנחה) על ידיה של הסוטה כדי ליגעה, שמא מתוך כך תודה לפני שתשתה.

כל המנחות תחילתן משעת ההקדשה ועד סופן מונחות בכלי שרת, וזו תחילתה מונחת בכפיפה מצרית, וסופה, קודם ההקטרה, היתה מונחת בכלי שרת.

והבדלים נוספים: כל המנחות טעונות שמן ולבונה, וזו אינה טעונה לא שמן ולא לבונה. וכן, כל המנחות באות מן החיטין, וזו באה מן השעורין. ומנחת העומר, אף על פי שבאה מן השעורין, היא היתה באה גרש מן המובחר, כעין סולת של שעורים, וזו של מנחת סוטה באה קמח שאינו מנופה. רבן גמליאל אומר: רמז הוא, כשם שמעשיה בזנות מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה שהוא שעורים.

ב גמרא תניא [שנויה ברייתא]: אבא חנין אומר משום (בשם) ר' אליעזר: וכל כך למה עושים לה — כדי ליגעה, כדי שתחזור בה ותודה ולא תמות. ומעתה נאמר: אם ככה חסה תורה על עוברי רצונו, על סוטה זו שעברה על רצון המקום, שנסתרה עם אחר, ועושים בה מעשים אלה כדי שתודה ולא תשתה ותמות, קל וחומר שחסה על עושי רצונו.

ושואלים: וממאי [ומניין] יודע אתה שהטעם משום שחסה עליה התורה הוא הטעם לדין זה? דילמא [שמא] מייגעים אותה שתודה כי היכי [כדי] שלא תימחק המגילה ושם ה' שבתוכה! ומשיבים: קסבר [סבור] תנא זה