"הנני מקים עליך רעה מביתך" (שמואל ב יב, יא), ועל ידי אבשלום התקיימה בו נבואה זו. כיוצא בדבר אתה אומר על יוסף ששלחו אביו לראות את שלום אחיו: "וישלחהו מעמק חברון" (בראשית לז, יד) — אמר ר' חנינא בר פפא: בעצה עמוקה ("מעמק") של אותו צדיק שקבור בחברון, כלומר, אברהם אבינו, דכתיב [שנאמר] לו בברית בין הבתרים: "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם"(בראשית טו, יג) ועל ידי הליכתו זאת של יוסף נתגלגל לבסוף שירדו בני ישראל למצרים.

ועוד נאמר באבשלום "כי אמר אין לי בן" (שמואל ב יח, יח). ותוהים: וכי לא הוו ליה בני [היו לו בנים]? והכתיב [והרי נאמר]: "ויולדו לאבשלום שלשה בנים ובת אחת" (שמואל ב יד, כז)! אמר רב יצחק בר אבדימי: שלא היה לו בן הגון (ראוי) למלכות. רב חסדא אמר: גמירי [למודים אנו] במסורת: כל השורף תבואתו של חבירו — אינו מניח בן ליורשו. ואיהו קלייה לדיואב [והוא שרף את תבואתו של יואב], דכתיב [שנאמר]: "ויאמר אל עבדיו ראו חלקת יואב אל ידי ולו שם שערים לכו והציתוה באש ויצתו עבדי אבשלום את החלקה באש" (שמואל ב יד, ל).

א עוד שנינו במשנה: וכן לענין הטובה משלם הקדוש ברוך הוא מידה במידה; מרים על שהמתינה למשה שעה אחת — המתינו לה כל ישראל שבעה ימים. ושואלים: מי דמי [האם דומה] הדבר? הלא לא נמדד שכרה באותה מידה שנהגה היא, שכן התם [שם] — המתינה מרים חדא שעתא [שעה אחת], הכא [כאן] — שבעה יומי [ימים] המתינו לה! אמר אביי: אימא [אמור] בשינוי קצת: ולענין הטובה אינו כן ואין משלמים לאדם בדיוק מידה כנגד מידה אלא יותר.

אמר ליה [לו] רבא: הא [הרי] "וכן לענין הטובה" קתני [שנה] התנא, משמע שתשלום הרעה והטובה באותה מידה! אלא אמר רבא: הכי קתני [כך שנה], כך יש להבין: וכן הוא לענין הטובה, שבאותה מדה, כלומר, באותו אופן, משלמים לו לאדם, ואולם לעולם מדה טובה מרובה ממדת פורענות, ולכן אינו מקבל כגמולו בלבד אלא יותר ממה שעשה.

נאמר במרים "ותתצב אחתו מרחק" (שמות ב, ד). אמר ר' יצחק: פסוק זה כולו על שם שכינה נאמר, שהוא רומז להשגחת השכינה על משה רבינו: "ותתצב" — דכתיב [שנאמר]: "ויבא ה' ויתיצב" (שמואל א ג, י), "אחותו" — דכתיב [שנאמר]: "אמר לחכמה אחתי את" (משלי ז, ד), "מרחק" — דכתיב [שנאמר]: "מרחוק ה' נראה לי" (ירמיה לא, ב), "לדעת" — דכתיב [שנאמר]: "כי אל דעות ה'" (שמואל א ב, ג), "מה" — דכתיב [שנאמר]: "מה ה' אלהיך שאל מעמך" (דברים י, יב), "יעשה" — דכתיב [שנאמר]: "כי לא יעשה ה' אלהים דבר" (עמוס ג, ז), "לו" — דכתיב [שנאמר]: "ויאמר לו ה' שלום" (שופטים ו, כג).

ב נאמר "ויקם מלך חדש על מצרים" (שמות א, ח), רב ושמואל נחלקו בפירוש הדבר; חד [אחד מהם] אמר: מלך חדש ממש, וחד [ואחד] אמר: שנתחדשו גזירותיו כאילו היה זה מלך חדש. מאן דאמר [מי שאומר] שמלך חדש ממש היה — דכתיב [שהרי נאמר] במפורש "חדש". ומאן דאמר [ומי שאומר] שנתחדשו גזירותיו, הרי זה משום שלא כתיב [נאמר] "וימת מלך מצרים וימלוך מלך חדש ", משמע שאותו מלך היה. ולפי זה "אשר לא ידע את יוסף" (שמות א, ח) הכוונה היא: דהוה דמי כמאן [שהיה דומה כמי] שלא ידע ליה [אותו] כלל, אף על פי שבודאי ידע את מעשי יוסף.

נאמר: "ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל" (שמות א, ט). תנא [שנה החכם]: הוא, פרעה, התחיל בעצה תחילה — לפיכך לקה תחילה מכל עמו. הוא התחיל בעצה תחילה — דכתיב [שנאמר]: "ויאמר אל עמו", לפיכך לקה תחילה — כדכתיב [כפי שנאמר]: "ובכה ובעמך ובכל עבדיך יעלו הצפרדעים

"(שמות ז, כט). נאמר "הבה נתחכמה לו" (שמות א, י) ותוהים: הלא "להם" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! אמר ר' חמא בר' חנינא: באו ונחכם למושיען של ישראל, וזה טעם "לו" — לקדוש ברוך הוא. ומה היה צד התחכמות זה?

שדן בדבר: במה נדונם, באיזו מיתה נמית את ישראל? אם נדונם באש — שמא ניענש מידה כנגד מידה באש, שהרי כתיב [נאמר] "כי הנה ה' באש יבוא" (ישעיה סו, טו), וכתיב [ונאמר] "כי באש ה' נשפט" (ישעיה סו, טז). אם נדונם בחרב — כתיב [נאמר] ["ובחרבו את כל בשר"] (ישעיה סו, טז).

אלא בואו ונדונם במים, שלא יוכל הקדוש ברוך הוא להעניש אותנו באותה מידה, שכבר נשבע הקדוש ברוך הוא שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר: "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ" (ישעיה נד, ט). ומעירים: והן, המצרים, אינן יודעין שעל כל העולם כולו ביחד אינו מביא מבול, שעל כך היתה השבועה, אבל על אומה אחת הוא מביא.

אי נמי [או גם כן] יש דרך אחרת להענישם במים: הוא אינו מביא עליהם מבול, אבל הן באין ונופלין בתוכו בתוך המים, וכן הוא אומר: "וישב הים לפנות בקר לאיתנו ומצרים נסים לקראתו" (שמות יד, כז). והיינו [וזהו] שאמר ר' אלעזר: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "כי בדבר אשר זדו עליהם" (שמות יח, יא) — לומר: בקדירה שבישלו — בה נתבשלו שעונשם היה מידה כנגד מידה שטבעו בים. ושואלים: מאי משמע [מהי המשמעות] דהאי "זדו" לישנא דקדירה [ש"זדו" זה לשון קדירה (בישול)] הוא — דכתיב [שנאמר]: "ויזד יעקב נזיד" (בראשית כה, כט).

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' סימאי: שלשה אנשי שם היו עם פרעה באותה עצה שהתייעץ עימם מה לעשות בישראל, והם: בלעם, ואיוב, ויתרו.

בלעם שיעץ עצה זו לפרעה — עונשו היה שנהרג במלחמת מדין (ראה במדבר לא, ח), איוב ששתק ולא אמר דבר — נידון ביסורין, כפי שנאמר בספרו. יתרו שברח מפני שלא רצה להשתתף בעצה — זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית בסנהדרין, שנאמר: "ומשפחות סופרים ישבי יעבץ תרעתים שמעתים שוכתים המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב" (דברי הימים א ב, נה), וכתיב [ונאמר] "ובני קיני חתן משה" (שופטים א, טז), משמע שהם היו הקינים "יושבי יעבץ" = יושבי מקום העצה של ישראל, לשכת הגזית.

נאמר שאמר פרעה: "ונלחם בנו ועלה מן הארץ" (שמות א, י), ולכאורה "ועלינו" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר, שהרי התכוון לומר שישראל יילחמו במצרים ולבסוף יבריחו את המצרים ממקומם! אמר ר' אבא בר כהנא: כאדם שמקלל את עצמו, וכיון שאינו רוצה להוציא מפיו קללה על עצמו תולה קללתו בחבירו.

נאמר "וישימו עליו שרי מסים" (שמות א, יא), ולכאורה "עליהם" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! תנא דבי [שנה החכם בבית מדרשו] של ר' אלעזר בר' שמעון: מלמד שבתחילה הביאו מלבן (כלי שעושים בו לבנים) ותלו לו לפרעה בצוארו כאילו אף הוא משתתף בעבודה, וכל אחד ואחד מישראל שאמר להם למצרים: איסטניס (מפונק) אני ואיני רגיל בעבודה כזו, אמרו לו: כלום איסטניס אתה יותר מפרעה? ולכן נאמר ששמו "עליו" — על פרעה, ועל ידי כך העבידו את כל ישראל בפרך.

מה שנאמר "שרי מסים" — הכוונה לדבר שמשים (רודה) (לבנים), שכשרואים אותו חייבים לעבוד.

וכן המשך הכתוב "למען ענתו בסבלתם" (שמות א, יא), הלא "ענותם" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! אלא הכוונה היא כפי שאמרנו: למען ענותו לפרעה בסבלותם של ישראל.

בדיוק לשון הכתוב "ויבן ערי מסכנות לפרעה" (שמות א, יא) נחלקו רב ושמואל, חד [אחד מהם] אמר: הכוונה היא שמסכנות את בעליהן, שיש בהן בניינים גבוהים ומסוכן לעבוד בהן. וחד [ואחד מהם] אמר: שממסכנות (גורמות עניות) את בעליהן, שכל העוסק בבנין כך קורה לו, שאמר מר [החכם]: כל העוסק בבנין מתמסכן (נהיה עני), והוא לשון "מסכנות".

בענין הכתוב "את פתם ואת רעמסס" (שמות א, יא) נחלקו רב ושמואל, חד [אחד מהם] אמר: פיתום שמה באמת, ולמה נקרא שמה רעמסס — כינוי הוא, שראשון ראשון מן הבניינים שהיו בונים היה מתרוסס (נשבר, מתמוטט). וחד [ואחד מהם] אמר: רעמסס היה שמה, ולמה נקרא שמה פיתום — שראשון ראשון מן הבניינים שהיו בונים פי תהום בולעו.

נאמר בהמשך "וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ" (שמות א, יב), ושואלים: "כן רבו וכן פרצו" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! אמר ריש לקיש: רוח הקדש היתה מבשרתן את ישראל: שככל שיענו עם זה כן ירבה וכן יפרוץ. נאמר "ויקצו מפני בני ישראל" (שמות א, יב) ומסבירים: מלמד שהיו דומין בני ישראל בעיניהם של המצריים כקוצים הדוקרים אותם.

על מה שנאמר "ויעבדו מצרים את בני ישראל