אלמא קסברי [מכאן שסבורים הם] שאסור לקנאות, ששניהם מדברים על קינוי כלשון הטלת קנאה שהוא ענין שלילי.

ושואלים: ומאן דאמר [ולדעת מי שאומר] מותר לקנאות, מהו לשון "קינוי"? אמר רב נחמן בר יצחק: אין "קינוי" אלא לשון התראה, וכן הוא אומר: "ויקנא ה' לארצו ויחמול על עמו

"(יואל ב, יח) — שהתרה בפולש מלבוא אליה. תניא [שנויה ברייתא], היה ר' מאיר אומר: אדם עובר עבירה בסתר והקדוש ברוך הוא מכריז עליו בגלוי שעשאה, שנאמר בסוטה שזנתה בסתר "ועבר עליו רוח קנאה" (במדבר ה, יד), ואין עבירה ("ועבר עליו") אלא לשון הכרזה, שנאמר: "ויצו משה ויעבירו קול במחנה" (שמות לו, ו).

ריש לקיש אמר: אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, שנאמר: "איש איש כי תשטה אשתו" (במדבר ה, יב) "תשטה" בשי"ן כתיב [נכתב], ויכולה להקרא בשי"ן שמשמעה לשון שטות.

א תניא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: מפני מה האמינה תורה עד אחד בסוטה לענין טומאה — לפי שרגלים לדבר, שיש בסיס לחשד זה, שהרי קינא לה, ואחר כך נסתרה, ועד אחד מעידה שהיא טמאה.

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: והא כי כתיבה [והרי כאשר כתוב] קינוי ("ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו". (במדבר ה, יד) בתר [אחר] סתירה וטומאה הוא דכתיבה [שכתוב], ולכאורה משמע שעד אחד נאמן על טומאה גם אם לא היה קינוי!

אמר ליה [לו] אביי: הכתוב בפסוק "ועבר עליו רוח קנאה "— כוונתו וכבר עבר לפני כן, לפני הסתירה והטומאה.

ומקשים: אלא מעתה, התנאי שהתנה משה עם בני גד וראובן לפני הכניסה לארץ "ועבר לכם כל חלוץ" (במדבר לב, כא) הכי נמי [כך גם כן] תאמר שהכוונה היא שכבר עבר? והרי על העתיד מדובר!

ומשיבים: התם מדכתיב [שם ממה שנאמר] "ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשבו" (במדבר לב, כב) משמע שמדובר להבא. אלא הכא [כאן], אי סלקא דעתך כדכתיבי [אם עולה על דעתך כפי הסדר שכתובים] המקראות, ותפרש כי "ועבר" כוונתו שהקינוי היה בתר [אחר] טומאה וסתירה, אם כן קינוי למה לי? הרי כבר נסתרה ונטמאה! אם כן חייבים לומר שהכוונה שכבר עבר וקינא.

תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: אין אדם מקנא לאשתו אלא אם כן נכנסה בו רוח, שנאמר: "ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו" (במדבר ה, יד). ושואלים: מאי [מה היא] רוח זו שנכנסה בו?

רבנן אמרי [חכמים אומרים]: הכוונה היא שנכנסה בו רוח טומאה, לפי שלא היה צריך לעשות זאת. רב אשי אמר: רוח טהרה.

ומעירים: ומסתברא כמאן דאמר [ומסתבר כמי שאומר] שהכוונה היא שנכנסה בו רוח טהרה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: "וקנא את אשתו" — הרי זו רשות, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: חובה היא, שאם רואה אותה שנוהגת כך — חובה עליו לקנא. אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] ש"עבר עליו רוח" הוא רוח טהרה — שפיר [יפה] נחלקו אם רשות או חובה, אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שרוח טומאה היא זו, וכי רשות או חובה לעיולי לאיניש [להכניס לאדם] רוח טומאה בנפשיה [בעצמו]? אלא ודאי הכוונה היא שהרוח הזו — רוח טהרה היא.

בגופא [לגופה] של אותה ברייתא, נאמר: "וקנא את אשתו" (במדבר ה, יד) — הרי זו רשות, אלו דברי ר' ישמעאל. ור' עקיבא אומר: חובה. כיוצא בו נחלקו במה שנאמר בדין טומאת הכהן לקרובתו שנפטרה: "לה יטמא" (ויקרא כא, ג) הרי זו רשות, אלו דברי ר' ישמעאל. ור' עקיבא אומר: חובה היא.

וכן הכתוב האמור בעבדים כנענים "לעלם בהם תעבדו" (ויקרא כה, מו) — הרי זו רשות, שמותר לשעבדם לעולם, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: חובה היא, ואסור לשחררם.

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב משרשיא לרבא: לימא [האם נאמר] כי ר' ישמעאל ור' עקיבא בכל התורה כולה, בכל מקום שיש בו משפט חיווי, שאין ברור אם הוא סיפור דברים או ציווי הכי פליגי [כך הם חלוקים], דמר [שחכם זה] ר' ישמעאל אמר רשות ומר [וחכם זה] ר' עקיבא אמר חובה? אמר ליה [לו]: הכא בקראי פליגי [כאן בכתובים הם חלוקים], ואין זו מחלוקת כללית, אלא דווקא במקרים מסויימים אלה.

ומפרשים: נאמר "וקנא את אשתו" — רשות, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: חובה.

מאי טעמא [מה הטעם] של ר' ישמעאל — סבר לה כי האי תנא [סבור הוא בה בהלכה זו כדברי תנא זה], דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אליעזר בן יעקב אומר: כלפי (כנגד) מה שאמרה תורה "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא יט, יז), יכול גם כגון זו כשרואה שאשתו אינה נוהגת בצניעות יימנע מסיכסוך ומריבה? תלמוד לומר: "ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו" (במדבר ה, יד), והוצרכה התורה לומר שמותר לו לאדם לעשות כן. ומשום כך פירש ר' ישמעאל שבא הכתוב לתת רשות לקנא לאשתו.

ולדעת ר' עקיבא: קינוי אחרינא כתיב [אחר, נוסף, נאמר] ("או איש אשר תעבור עליו רוח קנאה וקנא את אשתו". במדבר ה, ל), מכתוב אחד למדים שהדבר מותר, ומן הכתוב האחר למדים שחובה היא.

ושואלים: ור' ישמעאל מה סבור הוא? הרי נאמר קינוי פעם נוספת! ומשיבים: איידי דבעי למיכתב [מתוך שהיה צריך לכתוב] גם "והיא נטמאה" וגם "והיא לא נטמאה" בפסוק שלאחריו, כלומר, שגם שהדבר ספק אם נטמאה — אסורה, כתיב נמי [כתוב גם כן] שנית "וקנא את אשתו", אבל אין ללמוד מכך להלכה.

ושיטה זו בפירוש המקרא היא לפי שיטת תנא דבי [החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל, דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: כל פרשה בתורה שנאמרה פעם אחת ונישנית פעם נוספת — לא נישנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה. אבל שאר הדברים שנשנו בה, לא באו ללמד הלכה חדשה אלא לחזור על הענין הקודם. ואף כאן החזרה על הקינוי שהוזכר קודם לכן אינה מלמדת הלכה חדשה.

וכך, בפירוש הפסוקים יש להסביר את המחלוקת הנוספת: "לה יטמא" (ויקרא כא, ג) — רשות, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: חובה.

מאי טעמא [מה הטעם] של ר' ישמעאל — איידי דכתיב [מתוך שנאמר] "אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו" (ויקרא כא, א), איצטריכא למיכתב [צריך היה לכתוב] "לה יטמא" שמותר להיטמא לקרובותיו.

ור' עקיבא אומר שדין זה שמותר להיטמא מ"כי אם לשארו" (ויקרא כא, ב) נפקא [יוצא, נלמד], וכיון שכך מה שנאמר "לה יטמא" למה לי — הרי זה בא לומר שהדבר אינו רק רשות אלא חובה.

ור' ישמעאל סבור שמה שנאמר "לה יטמא" בא לדייק: לה בשלימותה מיטמא, ואין מיטמא לאיבריה, שעל אבר של קרובותיו אסור לו להיטמא.