א משנה המקנא לאשתו, שמזהיר אותה שלא תסתר עם אדם מסויים, ואם אחר כך נסתרה איתו הרי היא חשודה שנבעלה, והרי היא אסורה לבעלה, ובעלה משקה אותה מי סוטה, ר' אליעזר אומר: מקנא לה על פי שנים עדים, כלומר, אין קינוי מועיל שתיאסר בו על בעלה אם נסתרה עם אותו איש ושישקנה מי סוטה, אלא אם כן נעשה הקינוי בפני שני עדים, ומשקה אותה מי סוטה גם על פי עד אחד שראה אותה שנסתרה, או אפילו על פי עצמו, אם הוא עצמו ראה אותה שנסתרה. ר' יהושע אומר: מקנא לה על פי שנים, ומשקה אותה על פי שנים.

כיצד מקנא לה? כלומר, כיצד נעשה קינוי זה באופן שתצטרך להבדק על ידי המים המרים? אם אומר לה בפני שנים, שני עדים: "אל תדברי עם איש פלוני" ודברה עמו — עדיין היא מותרת לביתה (בעלה) ואם אשת כהן היא מותרת לאכול בתרומה, שאף שהזהירה שלא תדבר עימו, אין הדיבור בלבד אוסר אותה.

ואולם אם נכנסה עמו עם האיש שהוזהרה עליו לבית הסתר (מקום נסתר) ושהתה עמו שם זמן כדי טומאה (ביאה) — אסורה לביתה (בעלה), שאסור לו לנהוג עימה יחסי אישות, ואסורה לאכול בתרומה עד שיתברר הדבר בשתיית מי סוטה. ואם מת בעלה לפני שהספיקה להבדק ואין לה בנים ממנו — הרי זו מספק חולצת ליבם, ולא מתייבמת.

ב גמרא תחילה מבררים את מקומה של המסכת בתוך סדר נשים. מכדי [הרי] התנא ממסכת נזיר סליק [עולה ובא], שמסכת נזיר קודמת למסכת זו לפי סדר המסכתות, מאי תנא דקא תנא [מה שנה ששנה] סוטה? מה ראה התנא לשנות מסכת סוטה אחריה, כלומר, מה הקשר בין מסכת זו למסכת נזיר?

ומשיבים: כדברי רבי, דתניא [שכן שנינו בברייתא], רבי אומר: למה נסמכה בתורה פרשת נזיר לפרשת סוטה — לומר לך: שכל הרואה סוטה בקלקולה, בבזיונה, כששותה מי סוטה — יזיר עצמו מן היין, ששתיית יין היא לעתים קרובות הסיבה לזנות, וצריך אדם לתת דבר זה על ליבו. ולפי זה יש איפוא קשר ענייני בין סוטה ונזיר, ומשום כך נסמכו המסכתות.

ושואלים: אם כן, לפי סברה זו וליתני [ושישנה] קודם מסכת סוטה והדר ליתני [ויחזור אחר כך וישנה] מסכת נזיר כפי הסדר בתורה, וכפי שמסביר רבי! ומשיבים: איידי דתנא [מתוך ששנה] מסכת כתובות ותנא [ושנה בה] פרק "המדיר" שבה נזכרים מקצת דיני נדרים שבין איש לאשתו, תנא [שנה] לאחריה מסכת נדרים שכולה עוסקת בענייני נדרים, ואיידי דתנא [ומתוך ששנה] מסכת נדרים, תנא [שנה] אחריה מסכת נזיר דדמי [שדומה] לנדרים מבחינת ההלכה, שהרי נדר הנזירות הוא אחד מסוגי הנדרים, וקתני [ושנה] אחר כך סוטה, כדרבי.

ג לאחר הקדמה זו, באים לברר את לשון המשנה. שנינו במשנה "המקנא לאשתו ", ומלשון זו משמע בדיעבד אם עשה כן — אין [כן] אבל לכתחילה — לא יקנא. שאילו היה מעשה הקינוי חובה או מצווה שיש לעשותן לכתחילה צריך היה לומר במשנה "מקנא אדם לאשתו". משמע מכאן, כי קסבר [סבור] התנא דידן [שלנו] שאסור לקנאות לכתחילה, וכל הדינים שנאמרו בסוטה הם רק אם עשה מעשה וקינא.

אמר רב שמואל בר רב יצחק: כי הוה פתח [כאשר היה פותח] ריש לקיש לדרוש בפרשת סוטה, אמר הכי [כך] כפתיחה: אין מזווגין לו לאדם משמים אשה אלא לפי מעשיו, שנאמר: "כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים" (תהלים קכה, ג), ומי שיש לו אשה רעה — הרי זה בהתאם למעשיו הרעים. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: וקשין בני זוג לזווגן זה לזה כקריעת ים סוף, שעצם זיווגו של אדם לאשה המתאימה לו הוא מעשה נס כקריעת ים סוף, שנאמר במזמור המדבר על יציאת מצרים: "אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות" (תהלים סח, ז), כלומר, להושיב אנשים בודדים ("יחידים") ולעשות מהם בית ("ביתה"), כלומר, לזווגם זה לזה, הוא דבר הדומה ליציאת מצרים ("מוציא אסירים"). ומקשים:

איני [וכי כן הוא] שמזווגים לאדם אשה לפי מעשיו? והא [והרי] אמר רב יהודה אמר רב: ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני תנשא לפלוני, וכן מכריזים על כי בית פלוני יהיה שייך לפלוני, ושדה פלוני לפלוני, משמע שהדבר נגזר על האדם עוד לפני יצירתו, ואיך אמר ריש לקיש שזיווגו של אדם לפי מעשיו! ומשיבים: לא קשיא [קשה], הא [זה] — בזוג ראשון גוזרים על האדם קודם בריאתו מי תהיה אשתו, הא [זה] שמזווגים לאדם לפי מעשיו — בזוג שני, ואז קשה זיווגו של אדם.

ד ולענין הדין במשנה ש ר' אליעזר אומר: מקנא לה על פי שנים ומשקה על פי אחד, ולדעת ר' יהושע אף משקה על פי שנים, מעירים: עד כאן לא שמענו כי פליגי [נחלקו] ר' אליעזר ור' יהושע אלא בעדות קינוי וסתירה אם נעשית על פי שנים או אחד, אבל בעדות טומאה, להעיד שהאשה גם נטמאה בביאה, מסכימים הם כי אפילו עד אחד מהימן (נאמן),

ותנן נמי [ושנינו גם כן] כעין זה במשנתנו במסכת זו: עד אחד אומר "אני ראיתי שניטמאת" — לא היתה שותה מי סוטה, משום שסומכים על עדותו וצריך הבעל לגרשה, ואין מקום לבדיקה אחרת.

ושואלים: מדאורייתא מנלן דמהימן [מן התורה מניין לנו שנאמן] עד אחד? ומשיבים, דתנו רבנן [ששנו חכמים]: נאמר בסוטה שנטמאה ונאסרת לבעלה "ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה" (במדבר ה, יג), ודנים: בשנים הכתוב מדבר שכוונת המילים "ועד אין בה" היא שאף שאין בה עדות שלימה של שני עדים, אך יש בה עדות של עד אחד הרי היא אסורה.

או אינו אלא אפילו באחד, כמשמעו, שאין בה אף עדות של עד אחד? תלמוד לומר: "לא יקום עד אחד באיש לכל עוון ולכל חטאת... על פי שני עדים או על פי שלושה עדים יקום דבר" (דברים יט, טו),