אמר רבא: לא תימא [תאמר] שהספק היה ספק חזא [ראה זוב] ספק לא חזא [ראה], כלומר, שלא ברור לנו אם זב ממנו משהו. אלא ודאי חזא [ראה], אלא ספק אם היה זה מחמת שכבת זרע שנפלטה ממנו, ספק אם היה זה מחמת ראייה של זוב. ובמקרה זה אומרים כי כיון שנזקק לטומאה של זיבה — ספיקו טמא.

א שנינו במשנה ששכבת זרעו טמאה. ושואלים: למאי [למה] לאיזה דין היא טמאה? אילימא [אם תאמר] לענין טומאת מגע, שהיא מטמאה את הנוגע בה — אין צורך להשמיענו הלכה זו, שהרי מי גרע [האם גרוע, פחות] הדבר משכבת זרע של אדם טהור שדינה שמטמאה במגע? אלא לומר שזרעו של זב מטמא אפילו במשא כעין זוב.

ושואלים: את מאן [מי] שמעת להא דאמר [לזה שאומר] שכבת זרע של זב מטמא במשא? אילימא האי תנא [אם תאמר תנא זה], דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אליעזר אומר: שכבת זרעו של זב אינו מטמא במשא, ור' יהושע אומר: מטמא במשא, לפי שאי אפשר לה לשכבת זרע לצאת בלא ציחצוחי (משהו של) זיבה. ואולם מכאן אין להביא ראיה, שהרי אפילו ר' יהושע לא אמר שמטמאה במשא אלא רק משום ציחצוחי זיבה שיש בה, אבל בעיניה כששכבת זרע בעינה, לבדה ללא ציחצוחי זיבה, לא אמר שהיא מטמאה במשא!

אלא אמר רב אדא בר אהבה: אין הכוונה במשנתנו לומר ששכבת זרע ודאית של זב מטמאה במשאה, אלא לומר שאין תולין בה, לומר שזוב הבא בתוך עשרים וארבע שעות אחריה לא ייחשב זיבה, כפי שהוא בזוב הבא אחרי ראיית קרי. אלא כיון שכבר ראה שתי ראיות של זוב, והוחזק בטומאה — אף זיבה זו בכלל ראיות הזיבה.

סבר רב פפא כשהיה קמיה [לפני] רבא למימר [לומר] הסבר לדין זה: איידי חולשא הוא דחזי [מתוך חולשה הוא שרואה] את הזיבה, וזה שנחלש כבר מחמת זיבה, תולים שכל מה שנפלט ממנו לאחר מכן, ואף לאחר קרי — זוב הוא. אמר ליה [לו] רבא, והתנן [והרי שנינו במשנה]: גר שנתגייר — מטמא מיד בזיבה שגם אם ראה קרי בהיותו גוי, ונתגייר ואז ראה זוב — אין תולין את הזיבה בקרי, אלא דנים אותו כראייה ראשונה של זב. והרי כאן אין לתלות בחולשה קודמת שגרמה לו לזיבה זו, ובכל זאת הוא מיטמא בזיבה! אמר ליה [לו] רב פפא: אין לך חולי גדול מזה, שעצם הענין שקיבל עליו את המצוות הוא עצמו יכול להיחשב לחולי, שקבלת כל עול המצוות היא דבר קשה, ומאותו טעם אין תולים זיבה זו בקרי שראה קודם לכן.

ומעירים: אלא האפשרות שדחינו, לפרש את משנתנו ששכבת זרע של זב מטמאת במשא, תנאי [מחלוקת תנאים] היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שכבת זרע של זב מטמא במשא כזוב, ולא רק במגע כשכבת זרע של טהור, כל מעת לעת (יממה שלימה) מאז ראיית הזיבה. ור' יוסי אומר: מטמאה במשא רק יומו, באותו יום שראה בו ראיית זיבתו, עד הערב. ומכל מקום שני התנאים סבורים שמטמאת כזיבה.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים] מה יסוד המחלוקת? ומשיבים: באותו ענין שדן בו שמואל. ששמואל רמי [השליך, הראה סתירה]: כתיב [נאמר]: "כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה" (דברים כג, יא) ולומדים מכאן לדינו של זב ("אשר לא יהיה טהור") שראה גם כן "מקרה". וכתיב [ונאמר] "לפנות ערב ירחץ במים" (דברים כג, יב).

מאן דאמר [מי שאומר, תנא קמא שבברייתא] ששכבת זרע מטמאה במשא בתוך מעת לעת — דייק [מדייק] ממה שנאמר "לפנות ערב" שעד אז נמשך הזמן שאינו טהור, ומטמא במשא, והוא מפרשו: עד היום הבא, כלומר יממה שלימה. ואידך דייק [והאחר ר' יוסי מדייק] ממה שנאמר "מקרה לילה", לומר שדין זה נאמר אף אם קרה הדבר בלילה, שאין הקרי מטמא במשא אלא עד סוף היום שראה בו זיבה.

ושואלים: ומאן דאמר [ומי שאומר] מ"לפנות ערב" הכתיב [הרי נאמר] "מקרה לילה"! ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך משם אין ראיה, כי הכתוב מדבר בהווה, אורחא דקרי למתיא בליליא [דרכו של קרי לבוא בלילה] ואין לדייק מכאן.

ב משנה ומסיימים מסכת זו בענין אגדה הקשור בנושא. נזיר היה הנביא שמואל, כדברי ר' נהוראי, שנאמר שנדרה חנה אמו, כאשר ביקשה ילד "ומורה לא יעלה על ראשו" (שמואל א א, יא). ומנין לנו שהוא ענין נזירות? נאמר בשמשון "ומורה לא יעלה על ראשו כי נזיר אלהים יהיה הנער" (שופטים יג, ה), ונאמר בשמואל "ומורה", מה "מורה" האמורה בשמשון — הוא ענין נזיר, אף "מורה" האמורה בשמואל — נזיר.

אמר ר' יוסי: והלא אין מורה אלא של בשר ודם! שהוא מפרש "מורה" כאילו היתה המלה כתובה בסופה באל"ף, לשון יראה. אמר לו ר' נהוראי: אי אפשר לומר כן, והלא כבר נאמר "ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני" (שמואל א טז, ב), משמע שכבר היה עליו מורא של בשר ודם, ואם כן צריך לפרש "מורה" כפשוטו מלשון תגלחת, ששמואל היה נזיר.

ג גמרא אגב הזכרת דבריו של ר' נהוראי כאן מזכירים עניין אחר שאמר. ומסופר, אמר ליה [לו] רב לחייא בריה [בנו]: