מאי טעמא דתנא קמא [מה הטעם של התנא הראשון] שמטהר בכל ספק טומאה צפה? אמר ר' יצחק בר אבודימי, כתיב [נאמר] בפרשת איסור אכילת שרצים וטומאתם: "בכל השרץ השרץ" (ויקרא יא, מג) משמע שהוא מטמא בכל מקום שהוא שורץ, וכתיב [ונאמר] "וכל השרץ השורץ על הארץ" (ויקרא יא, מב), משמע שמטמא דווקא כשהוא על הארץ. הא [הרי] כיצד ניישב את הסתירה בין דיוקי הכתובים? נאמר כי ודאי מגעו טמא, ספק מגעו כגון טומאה צפה טהור.

ושואלים: ור' שמעון מאי טעמיה [מה טעמו]? אמר עולא: כתיב [נאמר] "אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור" (ויקרא יא, לו) ומכאן משמע ששרץ במקום כזה אינו מטמא, וכתיב [ונאמר] בהמשך הפסוק "הנוגע בנבלתם יטמא (עד הערב") ומכאן משמע שכן מטמא, הא כיצד ניישב את הסתירה בין דיוקי הכתובים? נאמר כי אם היתה הטומאה צפה במים שבכלים — טמא, ואם היתה צפה במים בקרקע עצמה כגון במעין ובור — טהור.

תנו רבנן [שנו חכמים]: כל הדברים המטמאים הניטלין ביד אדם והנגררין על ידו — אף שהם מיטלטלים באותה שעה, אין דינם כטומאה צפה, וספיקן טמא, מפני שהן כמונחין. והנזרקין אף בידי אדם — ספיקן טהור.

חוץ מן כזית מן המת שגם אם נזרק ספק מגעו טמא, והמאהיל על פני טומאה, שנזרק, וספק האהיל על המת, וכל דבר שמטמא מלמעלה כלמטה בשווה. ומה בא להוסיף בכך — לאיתויי [להביא] זב וזבה שגם הם מטמאים מלמעלה ומלמטה בלא מגע. שבמקרה של זריקה (או ציפה) — הרי אלו מטמאים מספק.

א ובהלכות אלו של טומאה צפה, בעי [שאל] רמי בר חמא: היה מת בכלי, וכלי צף על פני המים, ולא האהיל עליו, אבל ספק אם נגע בו, מהו הדין? בתר [אחר] הכלי אזלינן [אנו הולכים] והוא צף, או בתר מיתא אזלינן [אחר המת אנו הולכים] והוא הרי מונח על דבר מוצק?

אם תמצי [תרצה] לומר בתר [אחר] הכלי אזלינן [אנו הולכים] וטמא, יש מקום לשאול: היה מת מונח על גבי שרץ, ושרץ זה צף על גבי מים, מהו? האם נאמר: כיון דהאי [שזו] טומאת השרץ היא טומאת ערב כלומר, ליום אחד, והאי [וזו] טומאת המת היא טומאת שבעה ימים, הרי כמאן דמחתא [כמי שמונחת] הטומאה, טומאת המת, בכלי [כמי שמונחת הטומאה] דמיא [נחשבת] וטמא, או דילמא [שמא] טומאה סמיכתא [סמיכה אחת] היא שכיון ששניהם, המת והשרץ, מטמאים באדם — נחשבים כטומאה אחת צפה, והרי השרץ צף, וטהור.

ואם תמצי [תרצה] לומר כמאן דמחתא [כמי שמונחת] הטומאה בכלי דמיא [נחשבת], משום שאין דרגות הטומאה שוות ומשום כך טמא ודאי. אם היה שרץ על גבי נבלה, ונבלה צפה מהו? האם נאמר: כיון דתרוייהו [ששניהם] טומאת ערב אינון [הם] — טומאה סמיכתא [סמיכה] היא ונחשבים כדבר אחד. או דילמא [שמא] כיון שדיניהם שונים, שהרי האי [זו] הנבילה מטמאה בכזית, והאי [וזה] השרץ מטמא כעדשה, כיון שאין דינם שווה הריהם נחשבים כשני דברים נפרדים, וכטומאה המונחת בכלי, וטמא?

ואף אם נאמר שטמא, יש לשאול: אם היה שרץ מונח על גבי שרץ מהו? הני [אלה] ודאי חד שיעורא נינהו [שיעור אחד הם] וייחשבו כדבר אחד שצף, וטהור, או דילמא [שמא] כיון דמפסקי מהדדי [שהם מופסקים זה מזה] ואינם דבר אחד ממש — לא.

ואם תמצי [תרצה] לומר: שרץ על גבי שרץ כיון דמפסקי מהדדי [שהם מופסקים זה מזה] כמאן דמנחא [כמי שמונחת] הטומאה בכלי היא דמי [נחשבת], ולא כצפה, אם היה שרץ מונח על גבי נבלה שנימוחה (שנמסה) מהו? האם נאמר כיון שנימוחה הויא ליה [נעשתה לה] כמשקה, והרי זה כשרץ הצף על גבי משקה, או דלמא האי אוכלא [שמא זה הנבילה מעיקרה אוכל] הוא ולא משקה, ונחשב השרץ כמונח על גבי דבר מוצק.

ואם תמצי [תרצה] לומר דאוכלא [שאוכל] הוא, אם היה שרץ מונח על גבי שכבת זרע שהיא ודאי משקה, מהו? האם נוכל לדון על השרץ כעל טומאה צפה? ואם תמצי [תרצה] לומר כיון דמיתעקרא [שנעקרת] שכבת זרע מתוך גופו הויא [נעשתה] לה כי אוכלא [כמו אוכל] שמקורה בבשר האדם, ולא כמשקה, אם היה שרץ מונח על גבי מי חטאת (מים שמעורב בהם אפר פרה אדומה והם משום כך סמיכים מאד) ומי חטאת צפין על גבי המים, מהו? ומשיבים: בכל אלה לא ידעינן [אין אנו יודעים] מה התשובה, תיקו [תעמוד] השאלה במקומה.