תני [שנה] ר' חייא אותם דברים עצמם: אין תגלחת צרעת עולה גם לתגלחת נזירות, שכן זה, המצורע, מגלח לפני ביאת מים (חיים) וזה, נזיר טמא, לאחר ביאת מים, זה, מצורע, מגלח לפני זריקת דמים וזה, נזיר טהור, לאחר זריקת דמים.

א שנינו במשנה: "שתגלחת הנגע" וכו'. בעי [שאל] רמי בר חמא: הני [אותן] ארבע תגלחיות דקאמר [שהוא אומר] שצריך הנזיר לגלח מפני הצרעת והטומאה, האם כולן משום מצוה לגלח, או שמא יש בהן שאינה מצוה, אלא משום אעבורי [העברת, הסרת] שיער שגדל בטומאה כדי לגדל שיער אחר?

ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מכאן] אם עושה זאת מטעם זה או זה? ומסבירים: לענין לעבורי בנשא [להעביר, להסיר את השיער בסם], אי אמרת [אם אומר אתה] שהטעם הוא משום מצוה, אם כן לעבורי בנשא [להעביר בסם] לא יועיל, כיון שיש מצוה מיוחדת לגלח, ואי אמרת [ואם אתה אומר] שהטעם משום אעבורי [העברת] שיער טומאה — אפילו סכיה נשא נמי [סך אותו בסם גם כן] מועיל.

ואם כן, מאי [מה הדין]? אמר רבא: תא שמע [בוא ושמע] תשובה לשאלה זו ממה ששנינו במשנה: ומגלח ארבע תגלחיות. אי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] משום עבורי [העברת] שיער טומאה — אפילו בשלש נמי סגיא ליה [גם כן די לו], שתיים משום צרעת, והאחרונה לסוף נזירות הטהרה, ואילו השלישית, שאינה אלא כדי להתחיל ולמנות נזירות טהרה בלא שיער טומאה — מדוע נמנית בכללן? שמע מינה [למד מכאן] כי כולן משום מצוה של תגלחת הוא. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

א משנה הגויים אין להם נזירות, שאין דין נזירות חל עליהם, אינם אסורים באיסורי הנזיר ואין מקבלים מהם קרבן אם הביאו בסוף נזירותם. נשים ועבדים כנענים יש להן נזירות. חומר (חומרה) בנשים מבעבדים — שהוא, האדון, אם רוצה בכך, כופה את עבדו שנדר בנזיר לשתות יין או לגלח שערו ולהיטמא למתים, ואינו כופה את אשתו לעבור על נדר נזירותה.

ב גמרא קתני [שנה]: הגויים אין להם נזירות, נשים ועבדים יש להם נזירות. מנא הני מילי [מניין הדברים הללו]? דתנו רבנן [שנו חכמים] נאמר בתחילת פרשת נזירות "דבר אל בני ישראל" (במדבר ו, ב) ויש בכך הדגשה למיעוט — ולא לגויים. ומה שנאמר "ואמרת אליהם איש או אשה "— הרי זה בא לרבות את העבדים. ושואלים: למה לי קרא [כתוב] מיוחד לרבות את העבדים? האמרת [הרי אומר אתה] כלל בהלכה: כל מצוה שהאשה חיבת בה — גם עבד חייב בה, וכשם שנשים בכלל נזירות, אף עבדים בכללה!

אמר רבא: שאני הכא [שונה כאן] שאמר קרא [הכתוב] בדיני נדרים "לאסר אסר על נפשו" (שם ל, ג) ודרשו חכמים: דבר זה נאמר דווקא במי שנפשו קנויה לו שעומד ברשות עצמו, יצא עבד שאין נפשו קנויה לו, שהרי הוא משועבד לאדוניו. ומשום כך היינו אומרים הואיל ואין נפשו של עבד קנויה לו — אימא גבי [אמור שאצל] דין נזיר נמי [גם כן] לא יוכל לנדור, למרות שבדרך כלל הוקש דין העבד לדין האשה, ואשה היא בכלל נזירות. על כן קמשמע לן [השמיע לנו] כתוב מיוחד שרשאי הוא להזיר. וחוזרים לדון בתחילת דרשת הכתובים.

אמר מר [החכם] "דבר אל בני ישראל" — ולא לגויים. ושואלים: וכל היכא דכתיב [מקום שכתוב] בתורה "ישראל", גויים לא בכלל זה? והא גבי [והרי אצל] דיני ערכין, דכתיב [שנאמר] שם "דבר אל בני ישראל" (ויקרא כז, ב) ותניא [ושנויה ברייתא]: בני ישראל מעריכין (מקדישים בערכים) ואין הגויים מעריכין, ואם אמר "ערך פלוני עלי" — לא התחייב כלל.

יכול לא יהו נערכין, כלומר, שגם אם אמר ישראל "ערכו של פלוני הגוי עלי" גם כן לא יתחייב — תלמוד לומר: לריבוי "איש כי יפליא נדר בערכך" (שם), לומר שאף סתם "איש" שאינו מישראל, בכלל דיני ערכין הוא לענין זה. והרי אף בנזיר נאמר "איש כי יפליא" (במדבר שם), ואם כן נרבה גם גויים לענין איסורי נזירות!

ומשיבים: שאני הכא [שונה כאן] בדין נזירות שאמר קרא [הכתוב] "לאביו ולאמו לא יטמא" (במדבר ו, ז), משמע שמצוה זו נאמרה דווקא במי שיש לו אב, יצא גוי שאין לו אב שאין הוא נחשב כמתייחס אחר אביו. ושואלים: למאי [למה, לאיזה ענין] אין אב לגוי? אילימא [אם תאמר] לענין ירושה — והאמר [והרי אמר] ר' חייא בר אבין אמר ר' יוחנן: גוי יורש את אביו דבר (מדין) תורה, שנאמר: "כי ירשה לעשו נתתי את הר שעיר" (דברים ב, ה)!

אלא הכוונה היא במי שמוזהר על כיבוד אביו, וגוי אינו מצווה על כך, והריהו כמי שאין לו אב. ומקשים: מי כתיב [האם כתוב] "כבד אביך" גבי [אצל] נזיר? ואם כן, מה ענין זה לזה? אלא כך צריך להבין את הלימוד מאותו פסוק: אמר קרא [הכתוב] לגבי נזיר "לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא" (במדבר שם) לומר: במי שיש לו דין טומאה הכתוב מדבר,