א גמרא על האמור במשנה "הלכה" איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] מה הכוונה? האם עצם כשעורה היא הלכה למשה מסיני שנזיר מגלח עליה, ורביעית דם רצה ר' עקיבא ללמוד ממנה בדרך קל וחומר, והוא שאמרו אין דנין קל וחומר מהלכה;

או דלמא [שמא] רביעית דם הלכה שמטמאה באוהל, ורצה ללמוד מעצם כשעורה בקל וחומר שנזיר אף מגלח על רביעית, ואין דנין קל וחומר מהלכה? ומציעים פתרון לשאלה: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו ברייתא מפורשת: עצם כשעורה הלכה, ורביעית דם קל וחומר, ואין דנין קל וחומר מהלכה.

א משנה שני נזירים שאמר להן אחד "ראיתי אחד מכם שנטמא, ואיני יודע איזה מכם הוא" — הרי שניהם משלימים את ימי הנזירות ומגלחין בסוף ימי הנזירות, ומביאין מספק קרבן טומאה וקרבן טהרה. ואומר אחד מהם לחבירו: אם אני הוא הטמא — קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך, ואם אני הוא הטהור — קרבן טהרה שלי, וקרבן טומאה שלך.

וסופרין שניהם מספק עוד שלשים יום של נזירות, ומביאין קרבן טהרה, ואומר אחד מהם: אם אף הוא הטמא — אותו קרבן טומאה שהוקרב בפעם הקודמת היה שלי וקרבן טהרה שלך, וזה הקרבן שמקריבים עכשיו — קרבן טהרתי הוא. ואם אני הוא הטהור — קרבן טהרה שהוקרב קודם — שלי היה, וקרבן טומאה שלך היה, וזה שמקריבים כעת הוא קרבן טהרתך.

ב גמרא קתני [שנה] במשנה: שני נזירים שאמר להם אחד "ראיתי אחד מכם שנטמא, ואיני יודע איזה מכם". ותוהים על עצם הענין: ואמאי [ומדוע] ייחשבו שני אלה לטמאים? הלא את ההלכה שכל ספק טומאה ברשות היחיד שהוא טמא מהיכא ילפינן לה [מהיכן אנו לומדים אותה] — מסוטה.

אך אין ענין הסוטה דומה לענייננו, שכן יש לומר: מה סוטה שספק אם נבעלה ונטמאה, יש בועל ונבעלת בלבד, אף כל ספק טומאה ברשות היחיד יהא טמא דווקא כגון דאיכא בי תרי [שיש שנים] בלבד. אבל הכא [כאן] במשנתנו, הרי מדובר שישנם שני נזירים והאי דקאי גביהון [וזה שעומד אצלם] שאמר להם שנטמאו — הא תלתא [הרי איפוא שלושה], אם כן הוה ליה [הרי זה] ספק טומאה ברשות הרבים שכן שלושה אנשים הם כבר רבים, וכלל בידינו: כל ספק טומאה ברשות הרבים — ספיקו טהור!

אמר רבה בר רב הונא: באומר "ראיתי מרחוק טומאה שנזרקה ביניכם" והוא לא היה ביניהם באותו זמן שנטמא אחד מהם, ולא היו שם אלא שניהם בלבד ולכן הרי זה ספק טומאה ברשות היחיד. אמר רב אשי: דיקא נמי [מדוייק גם כן] הדבר מן הלשון