סקר
איך הלימוד שלך בעקבת הקורונה?






 

פירוש שטיינזלץ

אוכל בקדשים לאחר ששים יום שיצא בהם מידי ספק טומאת צרעת,

ושותה יין ומיטמא למתים לאחר מאה ועשרים יום שהשלים כל חובת נזירותו. שאם בא מיד לגלח משום צרעת, אומרים לו שצריך להמתין — שמא נזיר טהור הוא, ואין ספק צרעת דוחה נזירות. ובסוף שלושים יום מגלח משום ספק תגלחת מצורע ספק תגלחת נזיר טהור. וכשרוצה לגלח שוב לאחר שבעה ימים לתגלחת שניה של צרעתו — אינו יכול לגלח, שמא לא היה מצורע אלא טמא, והתגלחת שעשה היתה תגלחת טומאה, ולכן חלה עליו נזירות טהרה, וצריך לשמור נזירות עד שלושים יום. ובסוף ימים אלה, דהיינו ביום השישים, מגלח, ומותר למחרת באכילת קדשים, שהרי גם אם היה מצורע מוחלט — גילח פעמיים. אבל עדיין אינו מותר מנזירותו — שמא היה מצורע מוחלט, ושתי תגלחות אלה היו לשם תגלחות הצרעת. ולכן מונה עוד שלושים יום ומגלח, ביום התשעים, אלא שאז אומרים לו: אינך יכול עדיין לשתות יין ולהיטמא למתים, שמא היית טמא, ותגלחת שלישית זו — תגלחת טומאה היתה. ולכן צריך למנות עוד שלושים יום לנזירות טהרה, ובסוף אלה (שהם מאה ועשרים יום לתחילת נזירותו) יכול לגלח תגלחת טהרה ולשתות יין ולהיטמא למתים.

ותני עלה [ושנו על כך]: במה דברים אמורים — בנזירות מועטת של שלושים יום, אבל בנזירות בת שנה — אוכל בקדשים לאחר שתי שנים, שאינו מגלח אלא רק לאחר שנה — שמא אינו מצורע, ומגלח שוב רק לאחר שנה שניה — שמא היה טמא, וזו נזירות טהרתו. ומכל מקום אם היה מצורע מוחלט יכול לאכול מעתה בקדשים, שהרי נהג שתי תגלחות, אלא שלא גילח כלל לנזירותו, ולכן נוהג נזירות שנה נוספת, ומגלח, ונוהג שוב נזירות שנה, שמא היתה התגלחת השלישית תגלחת טומאה, וזו תגלחת טהרה.

ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבע שנים.

ואי סלקא דעתך סלקין ליה יומי [ואם עולה על דעתך שעולים לו הימים] שהיה טמא בהם למנין ימי נזירותו — תיסגי ליה [יהא די לו] בשלש שנים ושלשים יום! שמספק אינו יכול לגלח לצרעתו אלא בסוף שנה (שמא נזיר טהור הוא) ולתגלחת שניה צריך להמתין עוד שנה (שמא נזיר טמא היה). אבל אז, אם ימי ספרו עולים לו לנזירותו כדברי רב חסדא, יכול היה להמתין שלושים יום (כדי גידול שיער) ולגלח לנזירות הטומאה, ואחר יוסיף עוד שנה לנזירות טהרה. ומזה שמחייבים אותו להמתין ארבע שנים משמע שאין ימי צרעתו עולים לו לנזירות.

ועוד מתיב [מקשה] רב אשי ממדרש הלכה, ששנינו בו: אין לי אלא ימי טומאה שאין עולין לו מן המנין של נזירות, ואולם ימי חלוטו שהיה כבר מצורע מוחלט, מנין שאף הם אינם עולים לו למנין ימי נזירות? ולכאורה דין הוא, כלומר, כך יש לומר מסברה: ימי טומאה מגלח ומביא קרבן, וימי חלוטו גם כן מגלח ומביא קרבן לצרעתו, מה ימי טומאתו אין עולין לו מן המנין — אף ימי חלוטו אין עולין לו מן המנין.

ויש לדחות: לא, אם אמרת הלכה זו דווקא בימי טומאתו שכן יש בהם גם הלכה נוספת שמבטל בהן את הקודמים, תאמר בימי חלוטו שאין מבטל בהן את הקודמין, כפי ששנינו במשנתנו.

ולכן צריך להביא ראיה אחרת, אמרת: קל וחומר הוא; ומה נזיר בקבר (בבית קברות) שנדר נזירות כשהוא עומד במקום טמא, ששערו ראוי לתגלחת נזירות, בכל זאת ימים שהיה טמא בהם אין עולין לו מן המנין, ימי חלוטו שבהם הוא מצורע מוחלט, שאין שערו ראוי לתגלחת נזירות שהרי קודם צריך לגלחם תגלחת מצורע — לא כל שכן שלא יעלו לו לנזירותו?!

ואין לי אלא ימי חלוטו. ימי ספרו, שסופר אחר כך כדי להיטהר מטומאת צרעת, מנין שאין עולים מן המניין? ודין הוא, שאפשר ללמוד זאת מסברה:

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר