אמר מר [החכם]: טומאה בקבר סתום — בוקעת ועולה, בוקעת ויורדת, ומטמא הקבר כמת עצמו. ואילו גבי נגיעה באלה, אמר רב יהודה, תניא [שנויה ברייתא]: "וכל הנגע בעצם או בחלל" (במדבר יט, יח) "בעצם" — זה עצם כשעורה, "או בחלל" — זה אבר הנחלל (הנחתך) מן החי ואין בו בשר כדי להעלות ארוכה (שאינו יכול להתרפא),

"או במת" — זה אבר הנחלל מן המת ואין בו בשר כדי להעלות ארוכה בחי, "או בקבר" — אמר ריש לקיש: זה קבר שלפני הדיבור, מן הזמן לפני שניתנה מצוה זו לישראל. ואלה יש בהם טומאת מגע אבל לא טומאת אוהל.

ונברר: האי [זה] אבר מן המת שהזכרנו שמטמא במגע, היכי דמי [כיצד הוא בדיוק]? אי דאית ביה [אם שיש בו] עצם כשעורה — היינו [הרי הוא] בכלל הנוגע בעצם שנלמד כבר שמטמא במגע! אלא צריך לומר דלית ביה [שאין בו] עצם כשעורה, ואפילו הכי [כך] רחמנא רביה [התורה ריבתה אותו] לטומאה אף אם אין עליו בשר כראוי, ואם כן אף עליו נזיר מגלח, וכדברי ריש לקיש!

ומעירים: בתשובה לראיה זו של ריש לקיש אמר [יכול היה לומר] לך ר' יוחנן: לעולם תפרש דאית ביה [שיש בו] עצם כשעורה. ואם אינו ענין למגעו שהרי נאמר במפורש "הנוגע בעצם" — תנהו ענין למשאו, שגם הנושא אותו נטמא.

א שנינו במשנה כי כל נזיר הנטמא באחת מן הטומאות המנויות בה מזה בשלישי ובשביעי וסותר את הקודמים, ואינו מתחיל למנות אלא עד שיטהר, ומביא את קרבנותיו.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: הא דקתני [זה ששנה] "ואינו מתחיל למנות עד שיטהר" מה עניינו? האם מדובר במי שביום השביעי לטהרתו הוא קאי [עומד], והכוונה "שיטהר" — עד דעביד [שהוא עושה] הערב שמש, ומני [וכשיטת מי היא] — כשיטת ר' אליעזר היא שמתחיל למנות מתחילת יום שמיני, ואף לפני הבאת קרבנותיו. או דילמא [שמא] המדובר במי שביום השמיני קאי [עומד], ומאי [ומה פירוש] "עד שיטהר" — עד שיביא קרבנותיו. ומני [ושיטת מי היא] — רבנן [שיטת חכמים] היא שאינו מתחיל למנות נזירותו מחדש עד שיביא קרבן לטומאת נזירותו?

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו מדקתני סיפא [ממה ששנה בסוף] במשנה הבאה, המדברת במי שאינו צריך להביא קרבן "מתחיל ומונה מיד" לאחר שסיים שבעת ימי טהרתו, מכאן נדייק: הא רישא מאי [הרי בתחילה מה הכוונה] "עד שיטהר" כוונתו עד שיביא קרבנותיו, ומני [ושיטת מי] — שיטת רבנן [חכמים] היא דאמרי [שאומרים]: נזירות של טהרה עד היום השמיני לא חיילא [חלה].

ב משנה במשנה הקודמת שנינו על אלו טומאות הנזיר מגלח. ובמשנה זו מוסיפים: אבל הסככות, עצים שידוע שענפיהם סוככים על המת, ולא ידוע היכן בדיוק נמצא המת ותחת איזה ענף, ועבר שם הנזיר. וכן הפרעות, אבנים היוצאות מן הגדר שיש תחתיהן טומאת מת ולא ידוע היכן הטומאה, ובית הפרס, מקום שהיה בו קבר ונחרש, שיש בו מעתה סביב לאותו קבר ספק טומאת מת, שמא יש שם מעצמות המת,

וארץ העמים שגזרו חכמים עליה טומאה ויצא אליה הנזיר תוך ימי נזירותו, והגולל שסוגרים בו את הקבר, וכן הדופק שעליו נשען הגולל, ורביעית דם מן המת, ואהל, ורובע עצמות של מת, וכלים הנוגעים במת, וכן אם הנזיר נמצא בימי ספרו (ספירתו) שהם שבעת הימים שהוא סופר לאחר שנרפא מצרעתו, להיטהר מטומאת צרעת, ובימי גמרו בזמן שהוא מצורע מוחלט, על אלו אף על פי שהוא טמא בכולם, מכל מקום אין הנזיר מגלח. ובכל אלה מהם שטומאתם כטומאת המת

מזה בשלישי ובשביעי, מי חטאת לטהרו,