והא [והרי] רבא עצמו הוא שאמר: לא נצרכה אלא לשדרה וגולגולת (שלמים) אף שאין בהן רובע עצמות ומכאן שלדבריו רובע עצמות מן השדרה מטמא! ומשיבים: בתר [אחר] ששמעה הבין את הדבר מדברי ר' עקיבא שחלק בברייתא לגבי שדרה וגולגולת שבאו משני מתים, ולא הזכיר רובע הקב, שינה את דעתו בענין זה.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה ממה ששנינו ששמאי אומר: עצם אחד מן שדרה או מן גולגולת מטמא, ואף חכמים שחולקים עליו, מן הסתם אינם חולקים עליו באופן קיצוני כל כך, ואף הם יודו לו שרובע הקב מן השדרה מטמא, ונזיר מגלח עליו! ודוחים: שאני [שונה] שמאי שמחמיר טפי [ביותר] ואין ללמוד ממנו לגבי שיטת חכמים.

ואומרים: אם כן, תיתכן מחלוקת קיצונית בין שמאי לחכמים, ליפשוט מינה [נפתור ממנה] את הבעיה לצד שני: טעמא [הטעם, דווקא] משום שהיא שיטת שמאי, שהוא מחמיר ביותר, הא לרבנן [הרי לשיטת חכמים] עד דאיכא [שיש] חצי קב עצמות משדרה וגולגולת אינו מטמא ואין הנזיר מגלח!

ואף טענה זו דוחים: דילמא [שמא] עד כאן לא שמענו כי פליגי רבנן עליה [חלוקים חכמים עליו] על שמאי אלא בעצם אחד משדרה וגולגולת שאינו מטמא, אבל ברובע עצמות אפשר לומר כי אפילו רבנן מודו [חכמים מודים] שמטמא, ונזיר אף מגלח עליו.

אמר ר' אליעזר: זקנים הראשונים, מקצתן היו אומרים: חצי קב עצמות, וחצי לוג דם לכל הוא מטמא, שהיא טומאה מן התורה ומטמאה באוהל לכל ענין. רובע עצמות, ורביעית לוג דם לא לכל, כלומר, אינה מטמאה באוהל כלל, לשום ענין. ומקצתן היו אומרים: אף רובע עצמות ורביעית דם לכל. זו מחלוקת שהיתה בדורות ראשונים.

בית דין שלאחריהם אמרו: חצי קב עצמות וחצי לוג דם — לכל, רובע עצמות ורביעית דם — מטמאים רק לתרומה וקדשים, שהחמירו עליהם שמטמאים טומאת אוהל לפסול על ידם תרומה וקדשים. אבל לא לנזיר שאינו מגלח ומביא קרבנות על כך, ועושה פסח שמותר לעשותו גם אם נטמא בכך, שלא החמירו חכמים במקום שיש בו איסור כרת.

ושואלים: כיצד פוסקים הלכה באופן זה? מכדי [הרי] כלל בידינו שאין הכרעת שלישית מכרעת, שדעה נוספת שהיא רק ממוצעת בין שתי דעות חולקות — אינה נחשבת להכרעה ביניהן! אמר ר' יעקב בר אידי: לא כפשרה נאמרה שיטה זו, אלא מפי שמועה (מסורת) אמרו: מפי חגי זכריה ומלאכי, אחרוני הנביאים. שאינה הכרעה חדשה בין שיטות הראשונים, אלא שיטה קדומה יותר בפני עצמה.

א שנינו במשנה "על אלו הנזיר מגלח". ומסבירים את דיוק הלשון: "על אלו" דרישא [שנאמר בראש המשנה] בא למעוטי [למעט] עצם כשעורה, שעל מגעו ועל משאו — אין [כן] מגלח, ועל אהילו בטומאת אוהל — לא מגלח. ו"על אלו" דסיפא [שבסוף] — למעוטי [למעט] אבן הסכוכית, אבן שמסככת על מקום טומאת המת, שאף שיש בה טומאת אוהל במקרה של ספק — מכל מקום אין הנזיר מגלח עליה.

ב ממה ששנינו במשנה "וחצי קב עצמות"