א שנינו במשנתנו שאחת הטומאות שהנזיר מגלח עליהן הוא מלוא תרווד רקב מן המת. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: איזהו מת שיש לו תורת רקב, כלומר, שהרקב שלו יש בו דין טומאה — מת שנקבר ערום בארון של שיש, או על גבי רצפה של אבנים — זהו מת שיש לו רקב, משום שכל הרקב שנמצא בוודאי בא מן המת. אבל אם נקבר בכסותו, או נקבר בארון של עץ, או על גבי רצפה של לבנים — זהו מת שאין לו רקב, משום שיש לשער שיש בתוך הרקב הבא מן המת גם רקב הכסות, או העץ, או הלבנים שהתפוררו. ולמדנו במסורת שאין טומאת רקב המת אלא ביוצא מן המת לבדו, ולא בתערובת.

ובאותו ענין הוסיף ואמר עולא: אין רקב אלא זה הבא מן הבשר ומן הגידים ומן העצמות של המת יחד, ולא מאחד מאלה לחוד. איתיביה [הקשה לו] רבא לעולא: שנינו רקב הבא מן הבשר — טהור, ונדייק: הא [הרי] אם הוא בא מן העצם — טמא, ואף על גב דליכא [ואף על פי שאין] בו מן הבשר! והשיב לו עולא: אימא הכי [אמור כך] ודייק אחרת: רקב הבא מן הבשר טהור, עד שיש עצם בבשר.

וחזר והקשה לו רבא: גם אם מפרשים כן, בכל זאת: הא ליכא [הרי אין] נזכרים כאן גידים, שהרי לא מנה אותם, והלוא צריך שיהיה שם גם רקב מן הגידים! ענה לו: אין צורך לשנות במפורש גידים, שכן אי אפשר לבשר ולעצמות בלא גידים, ואם יש שם בשר ועצם — יש גם גידים.

ועוד בענין זה של רקב המת אמר רב שמואל בר אבא אמר ר' יוחנן: שני מתים שקברן זה עם זה — נעשו גלגלין זה לזה. כלומר, יש דין תערובת ברקב שלהם. שכיון שאין הרקב ממת אחד לבדו, הרי זה כתערובת רקב אחר, ואינו מטמא. מתיב [מקשה] עליו רב נתן, והרי שנינו: רקב הבא משני מתים — טמא!

אמר רבא: שם הכוונה היא שקברו את זה בפני עצמו ואת זה בפני עצמו, והרקיבו שניהם בנפרד, ועמדו שניהם על מלא תרווד רקב, ואז הם מטמאים כרקב מן המת, אף שאינו ממת אחד, כיון שמתחילה היה בהם דין רקב המת. אבל אם נרקבו יחד — נעשו כתערובת זה לגבי זה, ואין הרקב שלהם מטמא.

ועוד בענין זה של רקב המת אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: אם גזז שערו של המת וקברו (את השיער) עמו, עם המת — נעשה לו השיער גלגלין, ושוב אין דנים את הרקב מן המת כמטמא. אגב ענין זה מביאים, תנן התם [שנינו שם] במסכת אהלות: כל שבגוף המת — טמא, חוץ מן השינים והשער והצפורן שאינם מטמאים כחלק מן המת. ובשעת חיבורן למת — כולן טמאין.

ובבירורו של דין זה בעי [שאל] חזקיה: שערו של המת העומד לגלח, צפורן העומד ליגזז, מאי [מה] דינם? מי אמרינן [האם אנו אומרים]: כל העומד ליגזז — כגזוז דמי [נחשב] ולכן ייחשבו אלה כנפרדים מגופו — ואינם מטמאים, או דלמא השתא מיהא הא [שמא עכשיו על כל פנים הרי] מחוברין הם ומטמאים?

ושואלים: וניפשוט ליה [ונפתור לו לחזקיה] את הבעיה ממה שאמר רבה בר בר חנה: גזז שערו וקברו עמו נעשה לו גלגלין. ונדייק מן הדברים כך: טעמא [הטעם, דווקא] שנעשה גלגלין משום שגזז את השיער, הא [הרי] אם לא גזז ואפילו אם שיער זה עומד ליגזז — לא מטמא! ודוחים: לא, אפשר לומר כי הכי קאמר [כך רבה בר בר חנה אומר]: גזז — הרי זה גלגלים בוודאי. אבל לא גזז — עדיין מיבעי ליה [מסופק לו].

ועוד בענין רקב המת בעי [שאל] ר' ירמיה: רקב הבא מן העקב מהו, מה דינו? וצדדי השאלה: כי גמרינן [כאשר אנו למודים] במסורת הרי זה דווקא רקב הבא מכוליה [מכולו], מכל גופו של המת, אבל רקב דאתי [שבא] מן העקב — לא, או דלמא לא שנא [או שמא אינו שונה]?

ומציעים פתרון לבעיה זו: תא שמע [בוא ושמע] ממה דתני [ששנה] ר' נתן בר' אושעיא: רקב הבא משני מתים — טמא. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר כי רקב הבא מן העקב לא מטמא, אם כן זיל הכא [לך לכאן] — דלמא [שמא] דרך עקב קאתי [בא] הרקב, והכא [וכאן] — דלמא [שמא] דרך עקב קאתי [בא], ומדוע נאמר שטמא בוודאות? אלא ודאי אף רקב העקב טמא.

ודוחים: אי דאירקיב כוליה [אם שנרקב כל] המת וקאתי [ובא] דרך עקב — הכי נמי [כך הוא גם כן] שכולו מטמא, ורקב העקב אינו נחשב כתערובת דבר זר. אלא הכא [כאן] מדובר כגון דאירקיב חד אבר וקאתי [שנרקב אבר אחד ובא] דרך עקב, ובזה שואל ר' ירמיה: מאי [מה] דינו? האם בכלל רקב שמטמא הוא, או לא? לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

בעי [שאל] ר' ירמיה: עובר מת במעי אשה שמתה, האם הוי [הוא] נעשה גלגלים לה, כשני מתים הקבורים יחד, או לא? וצדדי השאלה: כיון שאמר מר [החכם] עובר ירך אמו — הלכך (לכן) כגופה הוא, ולא הוי [נהיה] גלגלין, או דלמא [שמא] כיון שסופו לצאת, שהרי העובר עשוי להיוולד, ולא יישאר בגופה — מיפרש פריש מינה [מופרש הוא ממנה] ואינו נחשב כחלק ממנה, והריהו כמת אחר הקבור עמה. ואם תמצי לומר עובר שסופו לצאת מיפרש פריש מינה [מופרש הוא ממנה] ואינו נחשב כחלק מגופה, עדיין יש לברר בענין