אמר ר' יוסי: מעתה יאמרו מאיר שכב (מת), יהודה כעס, יוסי שתק ולא הגיב — אם כן תורה מה תהא עליה? אמר ר' יוסי: לא נצרכה להיאמר שמגלח "על המת" אלא למת שאין עליו כזית בשר שלמרות כן מגלח. ומקשים: ועדיין יאמר: על אבר ממנו מן המת מגלח כפי ששנינו במשנה, ואף אם אין בו כזית, על כולו לא כל שכן שמגלח אף אם אין בו כזית בשר?!

אלא יש לפרש זאת כדאמר [כפי שאמר] ר' יוחנן לענין אחר: לא נצרכה אלא לנפל שעדיין לא נתקשרו אבריו בגידין, כלומר, שהוא עדיין רק בשר בלבד ואין בו גידים ועצמות. הכא נמי [כאן גם כן] כשאמרה משנה שעל המת מגלח, נאמר כי מדובר בנפל שעדיין לא נתקשרו אבריו בגידין, שאף על פי שאין אבר ממנו מטמא, לפי שאין בו גידים ועצמות, מכל מקום הוא עצמו מטמא.

רבא אמר הסבר אחר: לא נצרכה אלא לרוב בניינו וכן לרוב מניינו של מת קטן מאד, אף שאין בהן בכולם רובע עצמות. שכיון שהוא רוב בנין או רוב מנין של מת, דינו כמת שלם, ואי אפשר היה ללמוד זאת משיעור טומאה של חלק ממנו.

א שנינו "על כזית מת ועל כזית נצל". מסבירים: ואיזהו נצל — בשר המת שנימוח ואחר כך קרש, ומוהל ליחה שיוצאת מן המת שהרתיח, שהתחיל לתסוס, והתקשה אחר כך.

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אילימא דלא ידעינן דדידיה [אם תאמר במקרה שאין אנו יודעים ששלו] הוא, כלומר, שאין אנחנו בטוחים שדבר זה יצא מן המת, כי [כאשר] הוא קרש מאי הוי [מה יש] מה נוסף על ידי כך? אלא תאמר דידעינן דדידיה [שאנו יודעים ששלו] הוא מן המת יצא, אם כן אף על גב [אף על פי] שלא קרש בכל זאת יהא טמא!

אמר ר' ירמיה, כך צריך להסביר: מדובר בסתם שאנו יודעים שמן המת הוא, אלא שאין אנו יודעים אם היה זה חלק שמטמא. ולכן בודקים את הדבר, אי [אם] בסוף הדבר הזה קרש [מתקרש], יש להניח שמוהל הוא, ליחה מן המת המטמאת, ואם לא קרש יש לומר דלמא [שמא] כיחו וניעו הוא, כלומר, רוק וליחה שיצאו ממנו, ובאלו אין טומאת מת.

אגב האיזכור של טומאת נצל בעא מיניה [שאל אותו] אביי מרבה: האם יש נצל לבהמה או אין נצל לבהמה? כלומר, האם בדין טומאת נבלת בהמה יש גם כן דין נצל שמטמא כנבילה עצמה, או לא. וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אנו אומרים] גמירי [למודים אנו במסורת] דין נצל דאתי [שבא] מאדם, אבל זה דאתי [שבא] מבהמה — לא, אינו נחשב כנצל ואין בו טומאת נבילה. או דלמא [שמא] לא שנא [שונה], שדין הנצל בכלל הוא כדין הבשר עצמו?

ומעירים: הניחא [זה נוח], כלומר, אין זו כלל בעיה למאן דאמר [לדעת מי שאומר] טומאה חמורה של נבילה, שתטמא אדם במגע ובמשא, היא עד (כל עוד) הנבילה ראויה לאכילה לגר (כלומר, למאכל אדם), ואילו טומאה קלה לטמא רק אוכלים במגע, נשארת בנבילה עד שתיפסל לאכילת כלב — שפיר [יפה], כי לשיטה זו אין דין נצל לבהמה, שהרי בשעה שנימוח הבשר ודאי אינו ראוי עוד לאכילת אדם.

אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שגם טומאה חמורה נשארת בנבילה עד שתיפסל לאכילת כלב, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? כלומר, לשיטה זו עומדת השאלה, שהרי נצל זה מן הסתם עדיין ראוי הוא לאכילת כלב. ולפיכך יש לשאול: האם יש דין נצל בבהמה, ונצל זה מטמא. או שמא כיון שנימוח שוב אינו נחשב כבשר הנבילה כלל?

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] תשובה לדבר ממה ששנינו: חלב נבלת בהמה שהמחוהו (המיסו אותו) באור (אש) — עדיין הוא טמא, ואולם אם נמס בחמה, שנפגם טעמו — טהור. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר לפי השיטה שנבילה מטמאה עד שתיפסל לאכילת כלב, כי יש נצל לבהמה, אם כן אפילו חלב שנמס בחמה נמי [גם כן] יהא טמא! שאף שנפגם טעמו, מכל מקום ראוי הוא עדיין לאכילת כלב.

ומשיבים: אימת ממחי ליה [מתי הוא נמס] — בתר דאסרוח [אחר שהסריח] ומשום כך השליכוהו, ונמס בחמה, אולם כיון דאסרח [שהסריח] — הוה ליה [הרי נעשה] כבר עפר, שבטלה ממנו טומאה כל עיקר, שלאחר שנימוח אינו ראוי עוד אף לאכילת כלב. ואין מכאן ראיה.

ב אגב הדברים הללו מביאים דיון בנושא המתקשר אליהם. תנן [שנינו במשנה]: כל הנצוק — טהור. כלומר, אם יוצק אדם נוזל מכלי אחד למשנהו — אין אנו אומרים שסילון היציקה הנוזל מחבר בין הכלי שלמטה והכלי שלמעלה. ולכן אם היה הכלי העליון ומה שבתוכו טהור — אינו נטמא גם אם הכלי התחתון שאליו נצוק הנוזל טמא, שאין סילון של נוזלים מהווה חיבור לכל דבר.

חוץ מדבש הזיפים (סוג דבש סמיך מאד) וכן הצפיחית (קמח מעורב בדבש), שכיון שהם סמיכים מאד הרי אינם נחשבים עוד כנוזל, אלא כעין מוצק רך, והריהם גוף אחד המחבר בין שני הכלים לענין טומאה.