שאין דנין קל מחמור להחמיר עליו, על הקל, וכיון שמצורע חמור יותר מנזיר, שעליו לגלח את כל שיער גופו, אי אפשר ללמוד ממנו כדי להחמיר על הנזיר, ולכן צריך שייאמר "תער" בנזיר ללמד שתגלחת אחרונה היא בתער דווקא.

רבי אומר: אינו צריך את המלה "תער" ללמד לתגלחת אחרונה, שכן הרי הוא אומר "תער לא יעבר על ראשו עד מלאת הימים אשר יזיר לה'" (במדבר ו, ה), ומתוך הדברים נלמד כי התורה אמרה: "אחר מלאת" — לא תהא תגלחת אלא בתער.

ומקשים: מדברי רבי משמע שהמלה "תער" מלמדת שאין איסור גילוח אלא בתער, שהרי כך הוא לומד לענין תגלחת אחרונה, והכתיב [והרי נאמר] "תער לא יעבר על ראשו" (במדבר ו, ה) ומ"לא יעבור" למדנו שאף בשאר אופנים!

ומשיבים: הרי זה בא ללמד לנזיר שגילח בתוך נזירותו בתער לעבור עליו בשני איסורי לאוין: משום תער, ומשום העברת שיער.

א בפרטי ההלכות של גילוח השיער בנזיר אמר רב חסדא: ללקות, אם גילח הנזיר שערו, לוקה גם בגלל גילוח שערה אחת, לעכב שאם גילח בסוף נזירותו את שערו והשאיר חלק מן השיער, שלא יצא ידי חובת התגלחת — הרי זה בשתים, אם השאיר שתי שערות, לסתור את הנזירות, אם עבר וגילח בתוך תקופת הנזירות — אינו סותר אלא כאשר היה הגלוח ברוב ראשו ודווקא בתער.

ושואלים: מכאן יוצא לדעת רב חסדא כי אם גילח בתער — אין [כן], הרי זה סותר, במידי אחרינא [בדבר אחר] — לא סותר? והקתני [והרי שנינו]: מנין לרבות את כל המעבירין את השיער שחייב עליהם — תלמוד לומר: "לא יעבור", בכל אופן של העברה. משמע שלא רק בתער סותר! אלא אימא [אמור] כך בדברי רב חסדא: כעין תער, שאינו סותר נזירותו אלא כשמעביר את השיער כעין תער, ולא שמשאיר את מקצתו.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] כדברי רב חסדא בענין הסתירה: נזיר שתלש משערו או מירט, סיפסף (שיפשף) כל שהוא — אינו סותר, אלא כשמגלח ברוב ראשו ובתער דווקא. ר' שמעון בן יהודה אומר משום (בשם) ר' שמעון: כשם ששתי שערות מעכבות בו שלא תיחשב תגלחת טהרתו כתגלחת שלימה, כך אם גילח בתוך הנזירות — שתי שערות בלבד סותרות בו.

ב תנן התם [שנינו במשנה שם במסכת נגעים]: שלשה סוגי אנשים מגלחין, ותגלחתן היא מצוה: נזיר, ומצורע ("וכבס המיטהר את בגדיו וגלח את כל שערו"... והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו... ויקרא יד, ח-ט) וכלל הלוים בשעה שהוקדשו לראשונה ("וכה תעשה להם לטהרם... והעבירו תער על כל בשרם". במדבר ח, ז). וכולן שגילחו שלא בתער, או ששיירו שתי שערות — לא עשו ולא כלום (לא יצאו ידי חובה). ומפרשים את חלקי המשנה השונים.

אמר מר [החכם]: שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה. ושואלים: פשיטא [פשוט] הדבר, שהרי נאמר בכולם שהם צריכים לגלח! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] שעיקר הציווי משום עבורי [העברת] שער הוא וזו היא תכלית המצוה, ולכן אפילו סך את שערו נשא (סם המשיר את השער) יצא, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא כך הדבר, אלא המצוה היא בתגלחת.

קתני [שנה] שם עוד: וכולן שגילחו שלא בתער — לא יצאו. ושואלים: בשלמא [נניח] גבי [אצל] נזיר מובן הדבר, שכן כתיב [נאמר] בו: "תער לא יעבר על ראשו", ולמדנו מכאן שאף מצוות תגלחתו בתער. וכן גבי [אצל] לוים גם כן כתיב [נאמר]: "והעבירו תער על כל בשרם" (במדבר ח, ז). אלא מצורע שתגלחת טהרתו בתער דווקא, מנלן [מניין לנו]?

וכי תימא [ואם תאמר]: תיתי [תבוא, תילמד] הלכה זו מהלוים בדרך זו: מה לוים שכן טעונין (חייבים) תגלחת, ואין תגלחתן אלא בתער — אף אני אביא את המצורע שהוא טעון תגלחת — ואין תגלחתו אלא בתער. אולם איכא למיפרך [יש מקום לשבור, להקשות] את ההשוואה הזו ולומר: מה ללוים — שכן יש בהם חומרה יתירה שטעונין תנופה בגופם, שהרי בהקדשתם היה צריך אהרן גם להניף אותם עצמם (במדבר ח, יא), תאמר במצורע שלא טעון תנופה!

אלא מה תאמר שתיתי [תבוא, תילמד] ההלכה שתגלחת מצורע דווקא בתער מתוך השוואה לנזיר, שאף הוא אינו טעון תנופה. ואולם גם את ההשוואה הזו אפשר לדחות: מה לנזיר שיש בו חומרה יתירה — שכן קרבנו טעון לחם, תאמר במצורע שלא. אלא צריך לומר שהלכה זו במצורע מחדא [מהלכה אחת] כגון לויים או נזיר לא אתיא [באה, נלמדת], תיתי מתרויהון [תבוא, תילמד משתיהן].

שכן, כפי שאמרנו מהי תיתי [מאיזו תבוא, תילמד]? תיתי [תבוא, תילמד] מלוים — הרי יש לפרוך: מה ללוים — שכן טעונין תנופה בגופן. אולם אז אפשר לטעון כנגד הפירכה הזו: נזיר יוכיח, שלא זו החומרה היא הגורמת לדין גילוח בתער, שהרי נזיר אינו טעון תנופה בגופו, ומכל מקום צריך לגלח בתער. ואם תטען כנגד זה: מה לנזיר שכן קרבנו טעון לחם — הרי אפשר לדחות: לוים יוכיחו שלא חומרה זו היא הגורמת לדין גילוח בתער, שהרי לויים אינם טעונים לחם בקרבנם ובכל זאת צריכים לגלח בתער.

וחזר (סובב) הדין (לימוד זה) מכאן לכאן, לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה, שהרי אפשר להראות הבדלים בין כל פרט ממנו אנו רוצים ללמוד. הצד השוה שבהם — שהן טעונין תגלחת, ותגלחתן בתער. אף אני אביא את המצורע שהוא טעון תגלחת — ותגלחתו אף היא אינה אלא בתער.

אמר ליה [לו] רבא מברניש לרב אשי: ולפרוך [ושישבור] לימוד זה באופן הבא: מה להצד השוה שבהן בלויים ובנזיר, שכן