ובית הלל אומרים: אין זה הקדש. כיצד הוא הקדש טעות? אמר "שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש" ויצא ראשון שור שצבעו לבן, בית שמאי אומרים: הקדש הוא, ובית הלל אומרים: אינו הקדש. או אמר "דינר זהב שיעלה בידי ראשון מכיסי הרי הוא הקדש" והושיט ידו לכיס ועלה בידו דינר של כסף, בית שמאי אומרים: הקדש, ובית הלל אומרים: אינו הקדש. וכן אם אמר "חבית של יין שתעלה בידי ראשונה שאמצא כשאכנס למרתף הרי היא הקדש" ועלתה בידו במקום זה חבית של שמן, בית שמאי אומרים: הקדש, ובית הלל אומרים: אינו הקדש.

א גמרא שנינו במשנה שבית שמאי אומרים: הקדש טעות — הקדש, ובית הלל אומרים: אינו הקדש. ומבררים את השיטות: מאי טעמייהו [מה טעמם] של בית שמאי — דילפינן [שאנו למדים] דין תחלת הקדש מסוף הקדש, ומהו סוף הקדש — תמורה, שממיר בהמת קודש בבהמה אחרת. מה תמורה יודעים אנו כי אפילו בטעות היא חלה, שאם נתכוון לומר שתהא זו תמורת שור שחור ואמר "הרי זו תמורת שור לבן" — הריהי תמורת השור הלבן, אף הקדש בתחילה אפילו בטעות הוא חל.

ובית הלל אומרים: הני מילי [דברים אלה] שהקדושה חלה אף בטעות אמורים דווקא בתמורה, שבאה מכוח דבר שהיה הקדש גמור. אבל אחותי [להוריד] להחיל מתחילה דין הקדש על דבר בטעות — לא מחתינן [אנו מורידים].

ושואלים: ולדעת בית שמאי, שלמדים מתמורה, מה אילו אמר בתחילת היום "הרי זה תמורה תחת זה לכשיגיע חצי היום" מי הויא [האם היא] נעשית תמורה מההיא שעתא [מאותה שעה] שהמיר, בניגוד לדברים שהוציא מפיו? אלא ודאי גם הם מודים כי אינה נעשית תמורה עד דמטי [שמגיע] חצי היום שאז הוא דהויא [שתהיה] תמורה. הכי נמי [כך גם כן] במשנתנו לכי מיגליא מילתא [כאשר מתגלה הדבר] כדבריו, שיצא שור שחור תחילה — רק אז חל ההקדש, ואם לא יצא שור שחור תחילה — אין ההקדש חל!

אמר רב פפא: טעמם של בית שמאי אינו משום שלמדו מדין תמורה, ופירוש דברי בית שמאי אינו שהשור הלבן מתקדש. אלא לכך נאמר, זו היתה כוונתו כשאמר "שור שחור שיצא מביתי ראשון" — לכשיצא הראשון מבין השוורים השחורים שיש לו, יהיה הוא הקדש, ואף שיצא לבן תחילה — אין זה נחשב כלל.

ומקשים: והא [והרי] "שור שחור" קאמר [אמר], מי לא עסקינן [האם אין אנו עוסקים] אף במקרה דלית ליה [שאין לו] אלא האי [שור שחור זה] בלבד? ואם כן היתה כוונתו כמבואר: שרק אם יצא שורו השחור תחילה יתקדש! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה], לא נאמרו דברים אלה אלא במקרה דאית ליה תרין תלתא [שיש לו שניים שלושה] שוורים שחורים. ובית הלל אומרים: אם כן, שרצה לומר שהוא מקדיש את הראשון שיצא מבין השוורים השחורים, אם כן "שור שחור שיצא בראשון מביתי" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר. וכיון שלא אמר כן, ודאי נתכוון לראשון ממש.

אמר ליה [לו] רבא מברניש לרב אשי להקשות על שיטת רב פפא: אם כדבריו, האי [מקרה זה] האם בכלל הקדש בטעות הוא? הרי הקדש בכוונה הוא! שהרי לפי הסברו של רב פפא לא היתה טעות בעצם ההקדש, שהרי מה שנתכוון להקדיש — הראשון מבין השוורים השחורים — הוא זה שהקדיש. אלא אירעה תקלה שיצא לבן קודם, והוא אינו נחשב! ומשיבים: בכל זאת נקרא זה "הקדש טעות", משום דאטעייה לדיבוריה קמא [שהטעה את דיבורו הראשון], שאם נתכוון לשור שחור, כפי שפתח בדבריו — צריך היה לומר "שיצא בראשון". ויש בזה טעות בסגנון ההקדש. ומכל מקום עולה כי לדעת רב פפא בית שמאי אינם סבורים שהקדש טעות ממש הריהו הקדש.

ושואלים על שיטה זו של רב פפא: וסברי [וכי סבורים] בית שמאי שהקדש בטעות ממש, לא הוי [אינו] הקדש? והתנן [והרי שנינו במשנה בהמשך]: מי שנדר בנזיר ונשאל לחכמים והתירו לו את נזרו, והיתה לו כבר בהמה מופרשת לקרבן נזירותו — תצא ותרעה בעדר ככל בהמת חולין.

אמרו בית הלל לבית שמאי: אי (אין) אתם מודים שטעמו של דין זה משום שהקדש בטעות הוא, ואף אתם מודים שאין זה הקדש ווזה הטעם שתצא ותרעה בעדר?! ואם כן אף בכל הקדש טעות יהא הדין כן — שאינו הקדש! מכלל הדברים אתה למד דסברי [שסבורים] בית שמאי שהקדש בטעות הוי [הריהו] הקדש, לכן הקשו עליהם בית הלל!

ומשיבים: אלא בית הלל הוא דקא טעו [שטעו] בהבנת הדברים, סברי [סבורים היו] כי טעמייהו [טעמם] של בית שמאי משום שהקדש בטעות הוי [הריהו] הקדש, ולכן הקשו עליהם מדין נזיר. ואמרי להון [ואמרו להם] בית שמאי: טעמו של דבר לאו [לא] משום הקדש בטעות הוא, אלא משום דאטעייה לדיבוריה קמא [שהטעה את דיבורו הראשון], אבל כוונתו היתה להפריש את הראשון מבין השוורים השחורים.

ושואלים עוד: וסברי [והאם סבורים] בית שמאי כי הקדש בטעות ממש לא הוי [אינו] הקדש? תא שמע [בוא ושמע] שכן, ממה ששנינו: היו מספר אנשים מהלכין בדרך,