זכתה וקדמה ארבעה דורות בישראל למלכות, שהיו מצאצאי רות המואביה בישראל ארבעה דורות (עובד, ישי, דוד, שלמה) לפני רחבעם בן שלמה, שהיה בנה של נעמה העמונית.

א משנה האשה שנדרה בנזיר (נדר נזירות), והפרישה את בהמתה (בהמות שונות) לצורך קרבן טהרה של נזיר, לכשתשלים את נזירותה כדין, ואחר כך היפר לה בעלה את נדרה ונמצא שאין היא נזירה כלל ואינה מביאה קרבנות נזיר, מה דינם של הבהמות הללו? אם שלו, של הבעל, היתה הבהמה — תצא ותרעה בעדר כחולין גמורים.

ואם שלה היתה הבהמה, כיון שיש קרבנות שונים, זו שהפרישה לשם החטאת — תמות, שגורמים לה למות בכך שמכניסים אותה למקום סגור, ומונעים ממנה אכילה ושתיה. כפי שיבואר טעמו של דבר בגמרא. והבהמה שהופרשה לעולה — תקרב למזבח כעולה, שהרי היא יכולה להביא אותה בכל אופן כקרבן נדבה. והבהמה שהופרשה לשלמים — תקרב שלמים כנדבה, וקרבנות שלמים אלה נאכלין ליום אחד בלבד, ולא יותר, כדין שלמי הנזיר (אף כי שלמי נדבה רגילים נאכלים לשני ימים) ואינן טעונין קרבן לחם (חלות ורקיקים), כשם שטעונים קרבנות הנזיר.

היו לה מעות סתומין, כלומר, אם הפרישה כסף לכל קרבנותיה, אבל לא קבעה איזה מן הכסף ילך לצורך איזה קרבן — יפלו כל הכספים לנדבה לשם הקרבת עולות למזבח. היו מעות מפורשין, שחילקה את הכסף וקבעה שמעות מסויימות תהיינה עבור החטאת ואחרות לעולה וכו', אף שעדיין לא קנתה בהן בהמות, כבתחילת המשנה, דמי החטאת — ילכו לים המלח, שמאבדים אותם מן העולם, כגון בזריקה לים. לא נהנין מהם — משום שיש בהם צד קדושה, אבל גם לא מועלין בהן, שאם נהנה אדם מהם — אינו מביא קרבן מעילה כאדם שנהנה מן הקודש.

דמי עולה — יביאו מהם עולה, ומועלין בהן, שהרי הם ראויים להיות קרבן נדבה וחלה קדושה עליהם, וכיוצא בזה דמי שלמים — יביאו מהם שלמים, ונאכלין ליום אחד, כדין שלמי נזיר, ואין טעונין לחם.

ב גמרא בבירור שיטת משנתנו שואלים: מאן [מיהו] התנא הסבור שהבעל לא משתעבד לה לאשתו לתת מרכושו קרבנות שהיא חייבת בהם, ולכן נאמר במשנה שאם האשה הפרישה בהמה שלו לקרבנותיה — לא חלה עליה קדושה? אמר רב חסדא: שיטת רבנן [חכמים] היא. דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר ששיטת ר' יהודה היא, אמאי [מדוע] אם הפרישה בהמות משל בעלה תצא הבהמה לחולין ותרעה בעדר? הא [הרי] הבעל משתעבד לה לאשתו להביא גם קרבנות עבורה, ונמצא שהקדשה — אפילו משלו — היה הקדש גמור.

ומסבירים מה ענין מחלוקת זו של חכמים ור' יהודה — דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: אדם מביא קרבן עשיר על אשתו. שאם נתחייבה אשתו בקרבן (כגון קרבן היולדת, שיש חילוק בקרבנותיה אם היא עשירה או עניה), אף על פי שמצד רכושה שלה אין לה אלא כדי קרבן עני, אם הוא עשיר — הרי הוא מביא קרבן עשיר עבורה.

וכן מביא כל קרבנותיה שהיא חייבת, ואף אם נתחייבה בהם קודם לנישואיה, שכך כתב לה בכתובתה: "כל אחריות דאית ליך [שיש לך] עלי מן קדמת דנא [מקודם], אני מקבל על עצמי". ואף קרבנות אלה בכלל האחריות הם.

רבא אמר: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כשיטת ר' יהודה, מכל מקום אין הבעל משועבד במקרה שהיפר לה, שכן כי משעבד [כאשר הוא משועבד] לה להביא קרבנותיה — הרי זה דווקא במילתא דצריכא [בדבר שצריך] לה, אבל במילתא [בדבר] שלא צריכא [צריך] לה — לא. ואף כאן, כיון שביטל את נדר הנזירות שלה — ממילא שוב אינה צריכה עוד לקרבן זה.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שמועה זו בלשון אחרת: מאן [מיהו] התנא של משנתנו זו, שדווקא אם היפר לאשתו שוב אינו משועבד לה? אמר רב חסדא: ר' יהודה היא, וטעמו: כי משעבד [כאשר הבעל משועבד] לה — הרי זה דווקא במילתא דצריכא [בדבר שצריך] לה, ואולם במילתא [בדבר] שלא צריכא [צריך] לה — לא. דאי [שאם] כשיטת רבנן [חכמים] — לא משעבד [משועבד] לה כלל.

אלא היכי דמי [כיצד הוא המקרה] דמשעבד [שמשועבד] לה לדעת חכמים בקרבן שהיא חייבת — כגון דאקנייה [שהיקנה] לה בהמה זו, וכיון דאקני [שהיקנה] לה — הוה דנפשה [הריהו של עצמה] ונמצאת כמפרישה קרבן מרכושה שלה, ובודאי אין הבהמה יוצאת לחולין, ולא ככתוב במשנה. ואם כן חייבים לומר שמשנתנו היא כר' יהודה.