שאני הכא [שונה כאן] בענין טומאה דאמר רחמנא [שאמרה תורה]: "וטמא ראש נזרו" (במדבר ו, ט), לומר, כל מי שנזרו (שערו) תלוי לו בראשו אף שכלו ימי נזירותו — הריהו חייב על הטומאה. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: נזיר שכלו לו ימיו — אסור לגלח ולשתות יין ולטמא למתים, ואם גילח או שתה יין ונטמא למתים — הרי זה סופג (לוקה) את הארבעים מלקות שלוקה בהם העובר על "לאו" מן התורה. משמע שעל כולם לוקה, והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] לדברי ר' יוסי בר' חנינא, ונדחו דבריו.

א משנה אמר אדם: "הריני נזיר לכשיהא לי בן" וחזר ואמר "הריני נזיר מעכשיו מאה יום" והתחיל למנות את מאה ימי נזירותו, אם נולד לו בן עד שבעים יום מתחילת ימי נזירותו — לא הפסיד כלום, שמניח את נדר נזירותו למאה הימים, ומונה שלושים ימים לנזירות עבור בנו, שכן קבלת נזירות בנו קדמה לקבלת נזירותו שלו, וחוזר ומשלים שלושים יום (או יותר) לנזירותו שלו. אבל אם נולד הבן לאחר שבעים יום — סותר את שבעים הימים הראשונים, שצריך להתחיל את הנזירות עבור בנו, ולאחר שיגלח על נזירות בנו ינהג מאה ימי נזירותו. וטעם הדבר, שאינו יכול להשלים את מותר ימי נזירותו שלו לאחר שגילח על נזירות בנו, שהרי אין תגלחת פחות משלשים יום.

ב גמרא אמר רב: יום שבעים עצמו עולה (נחשב) לכאן ולכאן, הן לסוף שבעים יום של נזירותו שלו והן לתחילת נזירות בנו. ומקשים על כך, תנן [שנינו במשנה]: נולד לו עד שבעים — לא הפסיד כלום, ומשמע בכלל זה יום שבעים עצמו. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שעולה לכאן ולכאן, נמצא שלא זו בלבד שלא הפסיד בכך אלא הוא עוד איתגורי מיתגר [מרויח] יום אחד, ומה מקום לנקוט במשנה לשון "לא הפסיד"! ומשיבים: אלא בדין הוא, מן הדין ראוי היה שלא ליתני [לשנות] במשנה "עד שבעים לא הפסיד כלום ", שהרי כאמור, אם מדובר ביום שבעים עצמו הוא אפילו מרויח מכך, ואולם משום דקתני סיפא [ששונה בסוף] "אחר שבעים סותר שבעים" ועניינו שהוא מפסיד משום כך, קתני רישא [הריהו שונה בתחילת המשנה] בלשון ניגוד "עד שבעים לא הפסיד".

ומקשים עוד: תא שמע [בוא ושמע] מסיפא [מסופה] של המשנה שלא כדעת רב: נולד אחר שבעים — סותר שבעים, ואם יום שבעים ואחד עולה לו, הרי נשארו לו עוד שלושים ימים שלמים, ולמה יסתור הראשונים? ודוחים: מאי [מה פירוש] "אחר" — אחר אחר, כלומר, ביום השבעים ושניים, שהם יום אחר יום מיום השבעים.

ומקשים: ולדבריך, אבל אחר ממש ביום השבעים ואחד מאי [מה] יהיה דינו — הכי נמי דלא סתר [כך גם כן שאינו סותר]? אי הכי מאי איריא דתני [אם כך, מה שייך, מדוע דווקא שונה] נולד עד שבעים לא הפסיד כלום? אפילו ביום של אחר שבעים נמי הא אמרת לא סתר [גם כן, הרי אמרת שאינו סותר]! אלא שמע מינה [למד מכאן] ש"אחר" פירושו אחר ממש, כלומר, ביום שבעים ואחד. וכן מתניתין [משנתנו] קשה לרב, שמע מינה [למד מכאן] שאין התנא של משנתנו סבור כרב.

ג ושואלים: אם כן, ורב כמאן [כדעת מי] אמרה לשמעתיה [את הלכתו זו], שאם אינה כדברי משנתנו, על איזה תנא סמך שאמר שמקצת היום נחשב ככולו? אילימא [אם תאמר] כדעת אבא שאול, דתנן [שכן שנינו במשנה] במסכת מועד קטן: הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל — בטלה ממנו גזירת שבעה (כלומר, האיסורים והמנהגים של שבעת ימי האבל הראשונים) שכיון שהתאבל שלושה ימים קודם הרגל, הרי הרגל מבטל ממנו את אבילות שאר השבעה.

אם קבר את מתו שמנה ימים קודם לרגל — בטלה ממנו גם גזירת שלשים (דיני אבילות שנוהג שלושים יום אחר המוות) שהרי כבר נהג יום אחד באבילות שלושים, ושוב אינו צריך להשלים. ומותר לספר את שערו ערב הרגל משום כבוד הרגל, ואם לא סיפר ערב הרגל — אסור לספר את השיער אחר הרגל עד שיימלאו שלושים יום לאבילות.